רָשָׁע בנקבה

פָּגַשׁ חָכָם בַּחֲכָמָה
אָהַב הַתָּם אֶת הַתְּמִימָה
וְהָרָשָׁע בְּתוֹר אִשָּׁה
תָּפַס מִרְשַׁעַת אֲיֻמָּה
(ארבעה אחים, נעמי שמר)

דוברי העברית תוהים לעיתים מהי צורת הנקבה של שם התואר רָשָׁע. מבחינה דקדוקית התשובה פשוטה מאוד: רָשָׁע­–רְשָׁעָה, כמו יָשָׁר–יְשָׁרָה, חָכָם–חֲכָמָה. הצורה רשעה אף מתועדת במקורות כפי שיפורט להלן, ואפשר בהחלט להשתמש בה.

אך אם התשובה כה פשוטה, למה ההתלבטות? הסיבה לכך נעוצה כנראה בהיערכות המיוחדת של שם התואר רשע ומקבילותיו למן המקרא ועד ימינו.

בתנ"ך צורת הזכר רָשָׁע (ביחיד וברבים) מופיעה יותר מ־260 פעם, ובכולן היא מכוונת לבני אדם. יש שהיא שם תואר המצטרף לשם עצם, כגון "אִישׁ רָשָׁע" (משלי כא, כט), אך לרוב היא עצמה מתפקדת כשם עצם, כגון "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע" (בראשית יח, כג). צורת הנקבה רְשָׁעָה מופיעה פעמיים במקום אחד בלבד, אך לא ביחס לאדם: "דַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה" (יחזקאל ג, יח–יט). ביחס לאדם אנו מוצאים דווקא צורת נקבה אחרת – מִרְשַׁעַת. מבחינה דקדוקית צורה זו איננה נקבה של רשע, אלא שם עצמאי בעל משמעות זהה. המילה מרשעת מופיעה אף היא רק בהקשר אחד: "כִּי עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת, בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים …" (דברי הימים ב כד, ז).

גם בספרות חז"ל ובספרות הרבנית של ימי הביניים שם התואר רשע מכוון לבני אדם, כגון "פרעה הרשע", "המן הרשע". ויש שהוא מכוון לקבוצת אנשים, כגון "הדור הרשע", "עמלק הרשע" (הכוונה לעם). ברובדי לשון אלו צורת הנקבה הרגילה היא רשעה (כלומר רְשָׁעָה, ויש מסורות הקוראות רִשְׁעָה), כגון "ושתי הרשעה", "מלכות הרשעה", "רומי הרשעה". לצד אלו יש פה ושם גם מרשעת ("מלכות המרשעת").

בספרות ההשכלה עלתה קרנה של המרשעת, בעיקר כתואר לאישה. ואין פלא בדבר: ספרות זו שאפה לחקות את לשון המקרא, וכאמור בתנ"ך זהו שם התואר המשמש ביחס לאישה. השימוש בשם התואר רשעה הלך ופחת, ואף שלא נעלם כליל מלשוננו אין ספק שנדחק מאוד מפני הצורה מרשעת. דחיקה זו הולידה את ההתלבטות בדבר צורת הנקבה של רשע ואף אפשרה את צמיחתה של צורת נקבה חדשה: רְשָׁעִית. בעברית החדשה סיומת הנקבה ־ִית רווחת מאוד (סַפָּרִית, שַׁדְרָנִית, סְטוּדֶנְטִית ועוד ועוד), והיא השלֶּטת ביצירה החופשית של צורות נקבה בפיהם של רבים. הצורה רשעית איננה מנועה מצד הדקדוק, אך ודאי אינה הצורה המתבקשת במשקל זה.

מלבד אלו ראוי להזכיר גם את שם התואר מְרֻשָּׁע. הוא עולה לראשונה בספרות ימי הביניים בצירוף "רשע מרושע" (או "רשע ומרושע"), הדומה לצירופים כמו 'ישן נושן', 'טיפש מטופש'. צירופים אלו, הבנויים משני שמות תואר מאותו שורש, נועדו להדגשה. בעברית החדשה קיבלה המילה מרושע חיים משל עצמה, והיא מתארת הן שמות לא אנושיים, כגון 'צחוק מרושע', 'תכונית מרושעת' (לעומת 'דרכו הרשעה' בתנ"ך), הן בני אדם.

סיכומו של דבר: צורת הנקבה הדקדוקית של רָשָׁע היא רְשָׁעָה, אך בפועל נוהגים בעיקר שמות התואר המקבילים מִרשעת ומרושעת.