ועד הלשון העברית

חברת שפה ברורה

ראשיתו של ועד הלשון בחברת "שפה ברורה" שהוקמה בשלהי שנת תרמ"ט (1889) בירושלים ביוזמת אישים ירושלמים ד"ר יצחק ד'ארבאלה, הרב יעקב מאיר, חיים הירשנזון, חיים קלמי ואליעזר בן־יהודה. החברה שמה לה למטרה לקדם את הדיבור העברי והקימה את "ועד הספרות" לאיסוף מילים עבריות ופרסומן. אף שהחברה והוועד שלידה פסקו לפעול כעבור זמן קצר, ראה בהן ועד הלשון – שהוקם כעבור 14 שנה – את ראשיתו.

ועד הלשון בראשית המאה העשרים

אגודת המורים בארץ ישראל, שהוקמה בראשית המאה העשרים, פעלה לקידום העברית כשפת ההוראה וכשפת הדיבור בבתי הספר. המורים ראו צורך דחוף בגוף שיכוון את חידוש המילים וקביעת המונחים לשימושם של המורים. בעקבות זאת הוקם בירושלים ועד הלשון העברית בשנת תרס"ה, וחבריו אליעזר בן־יהודה, דוד ילין, ד"ר אהרן מאיר מזי"א, יוסף מיוחס, אליהו ספיר, יחיאל מיכל פינס והמזכיר חיים אריה זוטא. בשנת תרס"ו הצטרף אליהם אברהם משה לונץ.

בשנות פעילותו הראשונות של הוועד עמדו כמה קשיים בדרכו: בין חבריו היו מתחים פנימיים; התגלעו חילוקי דעות עם אגודת המורים על סמכות הוועד ומידת עצמאותו; עבודתו האיטית של הוועד בקביעת המונחים גררה ניסיונות להקים גופים משלימים או מקבילים; היו שסברו שאין די בחכמי ירושלים ודרשו שהוועד ייוועץ באישים בגולה. במרחשוון תרע"ב (1911) בהתערבות אחד העם נעשה ניסיון להסדיר את היחסים עם אגודת המורים ונקבעה סמכותו של הוועד בענייני המינוח, ואולם חילוקי הדעות נמשכו גם לאחר מכן.

עד שנת תרע"ב (1912) פורסמו כמה רשימות מילים שקבע הוועד בעיתוניו של בן־יהודה. משנת תרע"ב עד תרפ"ח (1912–1928) פרסם הוועד את זכרונות ועד הלשון (חוברות א–ו), ובהם הרצאות, דיונים ורשימות מונחים. בין הנושאים שהעסיקו את הוועד באותן שנים: מקומה של לשון חכמים בתהליך התחדשות העברית, קביעת המבטא של העברית המדוברת ועקרונות בקביעת מונחים עבריים חדשים. ברשימות המונחים הראשונות שפרסם הוועד: שמות צמחים, מלבושים, תבשילים וכלי בישול, חשבון, התעמלות, רהיטים, נגרות, בנאות, גאוגרפיה וכימיה. במונחים שחודשו: חַרְצִית (chrysanthemum), סִפְרָה (digit), מַצֶּקֶת (ladle), יָדִית (handle), מַשּׂוֹרִית (hacksaw), מַבְחֵנָה (tube). פעולת חידוש המילים עוררה ביקורת. בין השאר היא כונתה "פבריקה של מילים". המבקרים ברובם היו סופרים מן הגולה שהמעיטו בערכו ובהצלחתו של הדיבור בעברית ולא הכירו בצרכים של בתי הספר העבריים ושל דוברי העברית בארץ ישראל.

מלחמת העולם הראשונה ואחריה

בתקופת מלחמת העולם הראשונה פסקה פעולתו של הוועד, והיא חודשה לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים. אל הוועד הצטרפו ישראל איתן ואליעזר מאיר ליפשיץ. ב־1920 הצטרפו יצחק אפשטיין, שמחה בן־ציון גוטמן, יהודה גרזובסקי (גור), נחום סלושץ ויוסף קלוזנר. בשנים אלו התקיימו דיונים בוועד הלשון ומחוצה לו על חיזוקו והרחבתו של המוסד והפיכתו למעין אקדמיה שעבודתה מושתתת על מחקר מדעי, ובמשך זמן מסוים שונה שם המוסד ל"מדרש הלשון". שוב התגלעו חילוקי דעות בין הוועד ובין גופים אחרים – ובעיקר ועד החינוך (המורים) והסתדרות הסופרים – על סמכותו ועל מעמדו העצמאי של הוועד. הוועד תרם את חלקו במשא ומתן עם שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל על ההכרה בעברית כשפה רשמית ודרש את השוואת העברית לערבית. למנהל המחלקה העברית של משרד התרגומים הממשלתי נבחר אדם שעמד בקשר רצוף עם הוועד. בשנים אלו חל שינוי מהותי במעמד העברית לא רק כלפי חוץ: היא נעשתה הלשון הלאומית של היישוב ושל מוסדותיו. ואף שהוועד כמעט שלא קיבל תמיכה מהנהגת היישוב, סייעו אנשיו במתן תשובות ובעצה לפניות רבות ממוסדות שביקשו להשתית את פעולתם על העברית.

הוועד לאחר מותו של אליעזר בן־יהודה

בכסלו תרפ"ג (דצמבר 1922) הלך לעולמו אליעזר בן־יהודה ופעולת ועד הלשון שותקה לזמן־מה. בשנת תרפ"ד (1924), עם עלייתו של חיים נחמן ביאליק לארץ, הוא הצטרף לוועד הלשון ונעשה נשיאו לצד דוד ילין וד"ר מזי"א. בשנת תרפ"ו (1926), על רקע התרחבות היישוב העברי בארץ ישראל והתארגנות מוסדותיו, התקיימו שני כינוסים של ועד הלשון עם נציגי הוועד הלאומי, האוניברסיטה העברית, המורים והסופרים, ונבחר ועד לשון מורחב ובעל סמכויות ובו 24 חברים. אל הוועד הצטרפו חוקרים, מורים, סופרים ועורכים, ובהם: אברהם אברונין, מרדכי אזרחי (קרישבסקי), יעקב נחום אפשטיין, משה גליקסון, אלתר דרויאנוב, שאול טשרניחובסקי, חנוך ילון ומשה צבי סגל. בהמשך הצטרפו אישים רבים נוספים.

תנופת הפעילות של ועד הלשון

הגישה הריכוזית של הוועד התחלפה בגישה ביזורית. הוקמו ועדות מינוח מקצועיות בהשתתפות אנשי מקצוע ונציגי ועד הלשון לא רק בירושלים, אלא גם בתל־אביב, ושם ניצח ביאליק על חלק נכבד מפעילות המינוח. מקצת המונחים שקבע הוועד לא פורסמו בכתובים אלא נמסרו ישירות לגופים שביקשו אותם ונטמעו בעברית. בשנת תרפ"ח (1928) ייסד ועד הלשון את הרבעון לשוננו ובו מחקרים בלשון העברית "לשם הרחבתה והכשרתה לכל מקצועות החיים, הספרות והמדע", ולצידם דיווח סדיר על פעולות הוועד וכן רשימות המונחים שנקבעו. הוועד אף פרסם מילונים מקצועיים, ובהם: מילון למונחי התכניקה (=טכניקה), ילקוט צמחים, מילון למונחי הדפוס, מילון לעבודות חשמל, הלבשה והנעלה, מילון למונחי ההתעמלות, מילון למונחי המטבח, מילון למונחי המתמטיקה ועוד. בסך הכול פרסם ועד הלשון כ־30,000 מונחים בכ־60 מקצועות ותחומים.

נוסף על פעולת המינוח הנרחבת הוקמו ועדות שעסקו בסוגיות לשון רחבות: הוועדה לתקנת הלשון הוקמה בתרצ"ב (1932) ותפקידיה היו תיקון שיבושים בפרסומים ובדיבור, מתן תשובות לציבור, בחינת חידושי מילים מהלכים והשתתפות בעריכת המדור לענייני לשון "לשוננו לעם" שפורסם פעם בשבוע בעיתון "הארץ" (תרצ"ג–תש"ה, 1932–1944); הוועדה לקביעת כללי הפיסוק, הוועדה לענייני כתיב ועוד. בשנת תש"ג (1943) הוקמה בחיפה הוועדה המרכזית למונחי טכניקה בשיתוף הטכניון.

תנופת פעולתו של הוועד התאפשרה בין השאר הודות לפעולתו של מנהל לשכת תל־אביב משנת תרפ"ו (1926), שמואל איזנשטדט (תרמ"ו–תשל"א, 1886–1970). מזכירים מדעיים בעלי השכלה בלשנית מונו בירושלים, בתל־אביב ובחיפה, והם שהכינו את החומר לוועדות ולאספות הוועד השנתיות ואחר כך ערכו את החומר לפרסום, והשיבו על פניות הציבור.

לצידו של ועד הלשון פעלו כמה ארגונים שמקצתם קמו ביוזמת הוועד ואנשיו, ובהם גדוד מגיני השפה, האגוד להשלטת העברית וחברת אמוני הלשון העברית. אלה תמכו בוועד הלשון ופעלו להפצת העברית.

בלי קמח אין תורה

ועד הלשון סבל כל ימיו מהיעדר תמיכה כספית מספקת, ועיקר פעולתו נעשתה בהתנדבות. לאורך השנים תמכו בו כמה נדבנים, ובהם הלל זְלָטוֹפּוֹלְסקי (1868–1932) ויצחק ליב גולדברג (1860–1935). מוסד ביאליק, שנוסד בשנת תרצ"ה (1935), תמך בהוצאת פרסומי הוועד, וכן תמכה בוועד הקרן האמריקנית למען המוסדות בארץ ישראל.

הוועד לעזרת המדינה שבדרך

בסמוך לקום המדינה נרתם הוועד לפעולת המינוח בתחום המשפט ולהעמדת מונחים למוסדות המדינה שבדרך. עם זאת הנתק בין ירושלים לתל־אביב בימי מלחמת השחרור והתנאים בירושלים עצמה הקשו על העבודה השוטפת. גם בתקופה הזאת לא זכה הוועד בסיוע כספי מן המוסדות הלאומיים.

מוועד הלשון לאקדמיה ללשון

לאורך שנות פעילותו של ועד הלשון עלה כמה פעמים הרעיון להקים אקדמיה ללשון. ואולם רק בסמוך להקמת המדינה גמלה ההחלטה בוועד הלשון לפעול להקמת אקדמיה ללשון שתחליף אותו. ההנחה הייתה שוועד הלשון כגוף התנדבותי מיצה את עצמו, והתקווה הייתה שהגוף החדש יזכה בהכרה רשמית של מוסדות המדינה העתידית ותוענק לו סמכות חקיקה בענייני לשון, וחשוב לא פחות: שמחקר העברית לתקופותיה יתפוס בו מקום מרכזי.

כחצי שנה לאחר קום המדינה (תשרי תש"ט, אוקטובר 1948) נבחר ועד מכין להקמת האקדמיה, וחבריו נשיאי ועד הלשון נ"ה טור־סיני ויוסף קלוזנר, שמואל איזנשטדט, והמזכירים המדעיים זאב בן־חיים ועלי איתן. בטבת תש"ט (ינואר 1949) התכנסה אספה פומבית לכבוד ההכרזה על הקמת האקדמיה ללשון העברית בהשתתפות ראש הממשלה דוד בן־גוריון. בהמשך מונתה ועדת שרים להכין את הצעת חוק האקדמיה, ואולם רק כעבור ארבע שנים הונח "חוק המוסד העליון ללשון העברית" על שולחן הכנסת, ואושר בה באלול תשי"ג (אוגוסט 1953). נראה שהעיכוב נבע במידה רבה מחילוקי דעות בנוגע לשם "אקדמיה". חברי ועד הלשון עמדו על כך שזה יהיה שם המוסד החדש, ואילו ראש הממשלה דוד בן־גוריון התנגד לשם הלועזי. בסופו של דבר נאמר בַּחוק שהמוסד עצמו יקבע את שמו.

 

מבחר ביבליוגרפיה

 ספרים

  • שמואל איזנשטדט, שפתנו העברית החיה, תל־אביב, תשכ"ז
  • אילן אלדר, תכנון לשון בישראל, אספות ומבואות בלשון ט, ירושלים: האקדמיה ללשון העברית, תש"ע
  • נתן אפרתי, מלשון יחידים ללשון אומה: הדיבור העברי בארץ ישראל בשנים תרמ"ב–תרפ"ב (1881–1922), ירושלים: האקדמיה ללשון עברית, תשס"ד
  • נתן אפרתי, 'ייסוד האקדמיה ללשון העברית', בתוך: נ' אפרתי, העברית בראי המדינה: מעמדה הציבורי של העברית מאז ייסוד המדינה, ירושלים: האקדמיה ללשון העברית, תש"ע, עמ' 51–104
  • זאב בן־חיים, במלחמתה של לשון, ירושלים: האקדמיה ללשון העברית, תשנ"ב (מאמרים שונים)
  • סמדר ברק ורונית גדיש, שפה קמה, ירושלים: האקדמיה ללשון העברית, תשס"ט
  • האקדמיה ללשון העברית, לקט תעודות: לתולדות ועד הלשון והאקדמיה ללשון העברית תר"ן–תש"ל ולחידוש הדיבור העברי, ירושלים: האקדמיה ללשון העברית, תש"ל

מאמרים

  • זאב בן־חיים, "בין האקדמיה ללשון העברית לוועד הלשון העברית", לשוננו לעם מה, ג (תשנ"ד), עמ' 118–122
  • משה בר־אשר, "על חרושת המילים בוועד הלשון ובאקדמיה ללשון העברית", לשוננו לעם מז, א (תשנ"ו), עמ' 3–18
  • משה בר־אשר, "על העקרונות בקביעת הנורמה בדקדוק בוועד הלשון ובאקדמיה ללשון", לשוננו נד, ב–ד (תשנ"א), עמ' 127–150
  • דוד ילין, "ועד הלשון העברית", זכרונות ועד הלשון ד (תרע"ד), עמ' 67–75
  • יוסף לנג, "'שפה ברורה' – לבירור ייסודה והתפתחותה", קתדרה 68 (יוני 1993), עמ' 67–79
  • ראובן סיוון, "ועד הלשון העברית", לשוננו לעם מ–מא (תשמ"ט–תש"ן), עמ' 222–228
  • ראובן סיוון, "שמונים שנה [ל'מוסד העליון ללשון'], תר"ן–תש"ל", לשוננו לעם כא (תש"ל), עמ' 81–127