תכנון לשון בישראל: מושב משותף לאקדמיה ולאוניברסיטת חיפה, אייר תשע"א, מאי 2011

צילום כריכת תכנון לשון בישראל

בי"א באייר תשע"א, 15 במאי 2011, במסגרת יום עיון של החוג ללשון העברית באוניברסיטת חיפה, יוחד מושב משותף לאקדמיה ללשון העברית ולאוניברסיטה לרגל צאתו לאור של הספר "תכנון לשון בישראל" מאת אילן אלדר.

פתח את המושב פרופ' ראובן שניר, דקן הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת חיפה.

ראשון המרצים, חבר האקדמיה ללשון העברית פרופ' עוזי אורנן, הציג את נקודת מבטו על תחיית העברית ועל המניעים האידאולוגיים של החייאת הדיבור העברי בארץ. אנשי התחייה רצו לכונן לאום יהודי במובן החילוני של הביטוי, דהיינו לאום החי חיים נורמליים כשהוא מקובץ בארצו ומתפרנס מיגיע כפיו (לא כקהילה הסמוכה על שולחן אחרים, דוגמת היישוב הישן בארץ ישראל, ולא כפזורה יהודית שבסיס זהותה דתי. השיבה אל העברית הייתה כרוכה בשיבה אל המולדת ובתהליך כינונו של הלאום. בזה מתחדד ההבדל בין סופרי ההשכלה ובין המורים הסופרים וההוגים מקרב חובבי ציון: בשביל הראשונים הייתה השיבה אל העברית מעין רומנטיקה של התרבות העברית, ואילו בעבור האחרונים הייתה הבחירה בעברית צורך טבעי ומעשי: צורך לכונן שפה אחידה ובת שימוש.

פרופ' משה בר־אשר, נשיא האקדמיה ללשון העברית, הרצה על "העשייה בלשון בזמן החדש". עיקר דבריו יוחד לחידושי המילים בעברית החדשה, בהם חידושים הנסמכים על המקורות וחידושים המושפעים מלשונות זרות: יציקת משמע חדש למילים עתיקות מצד אחד ותרגומי שאילה שרוחם זרה לעברית מצד אחר. הוא עמד על תודעת המשקל כפי שהיא באה לידי ביטוי בחידושי מילים. עוד הוא עמד על הזיקה לארמית בחידושים: בתקופה הראשונה של חידוש הלשון שימשה הארמית לגיוון משמעות (כגון קיץ וקַיִט) ואילו בדורותינו דולים ממנה בעיקר תחיליות (תת־, קדם־, חד־) המשמשות לתרגום מילים זרות.

חתם את המושב פרופ' אילן אלדר. הוא הגיב על ההרצאות והודה למשתתפים ולמברכים ביום חגו.