פרס ראש הממשלה על שם אליעזר בן־יהודה לשנת תשע"ד לרות אלמגור־רמון

צילום אירוע של האקדמיה

ruthARהאקדמיה ללשון העברית מברכת את רות אלמגור־רמון על זכייתה בפרס ראש הממשלה ללשון העברית על שם אליעזר בן־יהודה לשנת תשע"ד. את הפרס העניקה לזוכה שרת התרבות והספורט חה"כ לימור לבנת בטקס רב רושם בכנס "לשון ראשון" בראשון לציון ביום שלישי, י"א באדר א' תשע"ד (11 בפברואר 2014).

רות אלמגור־רמון היא שליחת האקדמיה ללשון העברית לרשות השידור. בעשרות שנות עבודתה הרימה אלמגור־רמון תרומה אדירה ללשון השידורים ברדיו ובטלוויזיה. יכולתה לנווט בין העברית המשתנה והמתחדשת תדיר ובין העברית הנורמטיבית היא אחד מהישגיה הרבים. בזכות ידיעותיה, מסירותה ונועם הליכותיה היא הצליחה ומצליחה לטפח אצל קריינים, כתבים ומגישים עברית טובה ומוקפדת ולהנחילה גם לדור הצעיר של אנשי השידור.

רות אלמגור־רמון עורכת זה שנים את התכנית "רגע של עברית" בקול ישראל והיא חברה ותיקה בוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה ללשון העברית. שנים רבות היא מלמדת ומכשירה עורכי לשון ומרצה מבוקשת בכינוסים ובימי עיון.


הדברים שנשאה רות אלמגור־רמון בטקס קבלת הפרס:

שרת התרבות והספורט הנכבדה הגברת לימור לבנת, ראש עיריית ראשון לציון מר דב צור, מארגני המעמד המכובד הזה, בני משפחתי וחבריי האהובים, חבריי  לעבודה, תלמידיי היקרים וכל הנוכחים על הבימה ובאולם – שלום.

הרי אני כבת שבעים שנה, ולא זכיתי בפרס אלא באדר תשי"ג, בהיותי תלמידת כיתה ג בבית הספר "בית הכרם" בירושלים, כשהמנהל דוד בנבנישתי העניק לי את הפרס הראשון על תחפושת המְכשפה שהכינו לי – בהשתתפותי הדלה הוריי היקרים הדסה וגדעון אלמגור, זיכרונם לברכה –כל אותו הלילה. לפיכך אני נרגשת מאוד במעמד הזה, שבו נמצאתי ראויה לִפרס, והפעם – בלי תחפושת. אבל גם בפרס הזה, כעבור יותר משישים שנה, יש חלק גדול להוריי ולהורי הוריי, שהניחו את היסוד לעולמִי התרבותי וּלאהבת הלשון שבי. עוד אני נרגשת לחוש תודה עמוקה למוריי, ובראשם פרופ' זאב בן־חיים שהלך מאתנו השנה בן מאה וָשש, לבלשן הדגול והצנוע אבא בנדויד שהוריש לי מניסיונו בעשייה הלשונית בתחום השידור והעמיד לפניי מצע בשל של אנשי שידור הכורכים זו בָּזו את מלאכתם העיתונאית ואת פתיחותם הלשונית – מצד ההגייה, הדקדוק, אוצר המילים והניסוח. תודה והוקרה לכל שותפיי, יועצי הלשון, ולתלמידיי האהובים, המוליכים אותי בשאלותיהם למחוזות לא נודעים, שרק בזכותם אני מגיעה אליהם.

בפּרס אני רואה טובה כפולה ומכופלת: על ההכרה בחשיבותו של העיסוק בלשון העברית, ובתוך העיסוק הזה – על  ההכרה בחשיבותה של הכוונת הלשון, ובתוכה – על ההכרה בייעוץ הלשון ברשת השידור ואף בשאר הרשויות המשדרות. כולנו – כל יועצי הלשון – פועלים יחד, בעצה אחת, בלי שביב של קנאת ערוצים ושל איבת תחנות.

רטט מיוחד מעבירה בי הידיעה שאני מקבלת מידיכם את פרס הלשון העברית בראשון לציון. סמוך מאוד למקום הזה, בבית הספר "חביב" הקיים עד היום, לימדו לפני 128 שנים בפעם הראשונה כמה מורים מהפכנים, ובהם אליעזר בן־יהודה, את כל המקצועות כולם בעברית; שנתיים אחר כך הוקמה מכינה לבית הספר – גן הילדים העברי הראשון; והנה היום נשמע בטבעיות בכל גן ובכל בית ספר שיח של זאטוטים עבריים מבטן. והעברית מתפתחת והולכת לנגד עינינו – רבת רבדים ורבת ממדים.הדוברים דוברים, החוקרים חוקרים, והעורכים והיועצים משתאים ומתלהבים, אך שמחים לגלות שפרנסתם איננה מתקפחת: הנה דוגמית של עברית טבעית: "לקחתָ יזמה והֶרכבת תורמוס על בטטה? אין כמוך,  אין עליך – אתה פשוט פנטסטי! בחור כארז!!"

יזמה – מילה שחידש אליעזר בן־יהודה, ובמילונו כתב כדרכו: "נהוג בדיבור העברי בארץ־ישראל"; להרכיב, במשמע הבוטני – מן המשנה; תורמוס – מילה יוונית מן המשנה, שהגייתה מושפעת מערבית; בטטה – ערבית, ומקורה בלשון איי בהאמה; אין כמוך – מן התנ"ך; אין עליך – יצירה עברית חדשה בלשון הדיבור; פשוט – עברית שנשאלה שאילה חוזרת מיידיש; פנטסטי – מלשונות אירופה; בחור כארז – מ"בחור כארזים" שבשיר השירים.

ומניין תבוא הפרנסה של יועצי הלשון? מ"הֶרכבת" במקום הִרכבת ומ"לקחת יזמה", שאפשר להמליץ להמיר ב"לנקוט יזמה" למשל, והרי לכם  עברית בתמצית.

ומכאן תודה – גם היא בתמצית כי הקצו לי שלוש דקות ומחצית:
לראש הממשלה מר בנימין נתניהו ולשרת התרבות והספורט הגברת לימור לבנת – על שקיבלו את המלצת השופטים, לשופטים שקיבלו את המלצת הממליצים, לממליצים שהמליצו ולכל מי שעודדם להמליץ, לאישי וילדיי היקרים – אריה, מורן ושלומי, שספק אם הם מזהים אותי כרגע בהיעדר החיבור הנייח לטלפון הנייד, למשפחתי המורחבת – אחותי ואחי אילת וחגי ובני דודיי למשפחותיהם –  המסייעים תמיד בלי גבולות ולכל העושים להצלחת הערב הנפלא הזה, להנהלת האקדמיה ללשון העברית, המאפשרת לי להמשיך בעבודתי לאחר גיל הפרישה, לחבריי באקדמיה, לעמיתיי יועצי הלשון ואנשי רשות השידור, לכל חבריי ולתלמידיי – שמהם למדתי יותר מכולם. תודה על השיתוף והאחווה, על הפרס ועל שמעתה אוכל לומר שתחפושת המְכשפה זיכתה אותי בפרס הראשון, אבל לא האחרון.