חמישה לחמש, שתיים ועשרה

בניסוחים הרווחים 'חמישה לחמש', 'שתיים ועשרה' ודומיהם המספר המציין את הדקות בא בצורת הזכר – אף שהמין הדקדוקי של המילה דַּקָּה הוא כמובן נקבה.

נוהַג הלשון הזה הוא ככל הנראה שריד לימים עברו שבהם יחידת הזמן 'דקה' נקראה בשם אחר, וליתר דיוק בשמות אחרים. השם המוכר יותר הוא רֶגַע. בלשון המקורות רֶגַע הוא זמן קצר מאוד, כפי שנאמר בתלמוד הירושלמי: "הרגע – כהרף עין" (ברכות א:א, ב ע"ד). בדורות מאוחרים, כשנוצר צורך במונח לציון 'אחד חלקי שישים משעה', החלה לשמש במשמעות זו המילה רֶגַע. קדם לכך שימוש כללי יותר במילה כפרק זמן הקטן משעה במדרג ביטויי הזמן. המילה רגע במשמעות 'דקה' הייתה מקובלת עד לדורות האחרונים, ועדיין נשמעת פה ושם.

מילה נוספת שיוחדה לציון אחד משישים של שעה היא דַּק. מילה זו מצאה את דרכה אל השירה העברית:

תבל זו רבה ודרכים בה רב / נפגשות לדק נפרדות לעד (רחל, זמר נוגה)

הֵן עיניי למדו לחייך וחדלו משכבר / לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים (לאה גולדברג, ימים לבנים).

בעת החדשה החלה לשמש לצד המילה דַּק צורת הנקבה דַּקָּה. שתי הצורות הן ביסודן שמות תואר, ושתיהן נבחרו לציון יחידת הזמן בהשפעת המילה הערבית دقيقة (דַקִיקַה), וכן בהשפעת המילה הלטינית minuta שמשמעה המילולי 'קטנה' (כך גם נוצרה המילה שְׁנִיָּה על פי secunda הלטינית). גם המילה הערבית היא ביסודה שם תואר.

בסופו של דבר גברה הדַּקָּה – אולי בהשראת צורות הנקבה دقيقة, minuta ושָׁעָה. אך הרֶגַע והדַּק שנהגו כאן בעבר הותירו את חותמם בתבניות השגורות 'חמישה לחמש', 'שתיים ועשרה' וכדומה. תופעה דומה יש גם בתחום הכסף: הגְּרוש (בזכר) אומנם הוחלף באגורה (בנקבה), אך נותר לו זכר בניסוחים דוגמת 'שקל ועשרה'.

נוהגי הלשון האלה מושרשים מאוד, וספק אם יש טעם לראות בהם שיבוש ולהיאבק בהם.

'דקים' ו'רגעים' בעיתונות העברית של ראשית המאה העשרים:

'דקים' ו'רגעים' בעיתונות העברית של ראשית המאה העשרים