מְכַּכֵב או מְכַכֵּב? – הגיית ב', כ' ופ' בפעלים גזורי שם

זמר צעיר על במה ברקע כוכב מהבהב והכיתוב: מְכַּכֵב או מְכַכֵּב

בצורה 'מככב' יש התנגשות בין המבנה הדקדוקי של המילה ובין הצלילים של שם העצם שממנו היא גזורה. מצד הדקדוק ההגייה התקנית היא מְכַכֵּב – הכ' הראשונה רפה (כמו מְכַוֵּן, מְכַפֵּר) והשנייה דגושה בדגש חזק (כמו מְסַכֵּם, מְעַכֵּל). אך בשם העצם כּוֹכָב המצב הפוך: הכ' הראשונה דגושה והשנייה רפה. מכאן ההגייה הרווחת "מְכַּכֵב" המשמרת את הצליל של השם שממנו נגזר הפועל.

בעיה זו של הגיית עיצורי בכ"פ אופיינית לפעלים גזורי שם. למשל: הפועל 'לנכס' נוצר משם העצם נֶכֶס, ולכן הגייתו הרווחת היא בכ' רפה. ואולם מצד הדקדוק צריך לומר נִכֵּס, לְנַכֵּס (כמו סִכֵּם, לְסַכֵּם) – שהרי בבניין פיעל יש דגש חזק בע' הפועל.  דוגמה מסוג אחר היא שם הפעולה 'הנפשה' שנוצר מן המילה נֶפֶשׁ. רווחת ההגייה בפ' רפה בעקבות הגיית המילה נֶפֶשׁ, ואולם הפ' אמורה להיות דגושה בדגש קל (אחרי שווא נח): הַנְפָּשָׁה (כמו הַנְפָּקָה).

בעיקרון גם בפעלים גזורי לעז חלים כללי הדיגוש והריפוי העבריים הרגילים. למשל: הִתְפַּלְסֵף (מן פִילוֹסוֹפְיָה), טִלְפֵּן (מן טֵלֵפוֹן), סִבְסוּד (מן סובּסידיה), וכך היה אמור להיות גם במקרים אחרים דוגמת מְדֻפְלָם (מן דיפּלומה).

חוסר ההקפדה על הריפוי והדיגוש נפוץ בפעלים גזורי שם בלשון העגה (סלנג): לְרַכֵל (מן רָכִיל, רְכִילוּת), הִשְׁתַּפֵן (מן שָׁפָן), נִדְפַק (מן דָּפוּק, דֶּפֶק), פִשֵׁל (מן פַשְׁלָה), חִפֵף (מן חַפִיף בערבית). אבל: לְפַנְצֵ'ר (מן פּנצ'ר), מְבֹאָס (מן בּאסה), מְבֻלְגָּן ( מן בּלגן).

בלשון התקנית ראוי כמובן להקפיד על הגייה המתאימה לדקדוק העברי, כמודגם בטבלה:

ההגייה התקנית ההגייה הרווחת מילת המוצא
מְכַכֵּב, לְכַכֵּב מְכַּכֵב, לְכַּכֵב כּוֹכָב
נִכֵּס נִכֵס נֶכֶס
הַנְפָּשָׁה הַנְפָשָׁה נֶפֶשׁ
מְשֻׂפָּם (כמו מְסֻפָּר) מְשֻׂפָם שָׂפָם
תִּכּוּן, לְתַכֵּן (כמו עִכּוּל, לְעַכֵּל) תִּכוּן, לְתַכֵן תֶּכֶן (design)
מִכּוּן (כנ"ל) מִכוּן מְכוֹנָה
הִנְכִּיחַ (כמו הִשְׁכִּיחַ) הִנְכִיחַ נוֹכֵחַ, נוֹכְחוּת
לְכַמֵּת (כמו לְכַבֵּד) לְכַּמֵּת כַּמּוּת
לְכַפְתֵּר (כמו לְכַלְכֵּל) לְכַּפְתֵּר כַּפְתּוֹר
לְכַדְרֵר (כנ"ל) לְכַּדְרֵר כַּדּוּר