בֵּית סֵפֶר

bezeferצירוף המילים 'בית ספר', המוכר לכל ילד, היה מוכר גם לילדים שחיו בתקופת חז"ל. בית הספר נזכר במשנה ובתוספתא, ובתלמודים אף מסופר על תולדותיו. לפי התלמוד הירושלמי התקין שמעון בן שטח "שיהו התינוקות הולכין לבית הספר" (כתובות ח:יא, לב ע"ג), ובתלמוד הבבלי מיוחסת ליהושע בן גמלא הרחבה ניכרת של חינוך הילדים הממוסד:

"זָכוּר אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. שבתחִלה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה […] עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע" (בבא בתרא כא ע"א).

הסֵפֶר שעל שמו קרוי בית הספר הוא התנ"ך. הילדים הרכים – תינוקות של בית רבן – למדו מקרא מן הספר, והבוגרים יותר שיננו תורה שבעל פה בבתי תלמוד או בבתי מדרשות: "ארבע מאות וששים [גרסה אחרת: ושמונים] בתי כנסיות היו בירושלים, וכל אחת ואחת היה לה בית ספר ובית תלמוד – בית ספר למקרא ובית תלמוד למשנה" (ירושלמי כתובות יג:א, עג ע"ד; מגילה ג: א, כג ע"א). לצד 'בית ספר' מצוי בספרות חז"ל גם 'בית סופר' – על שום מי שלימד בו. 'סופר' היה כינוי למי שעסק בכתיבת המקרא ובהוראתו, אך בתקופה מאוחרת יותר הצטמצם המונח לכותבי ספרים בלבד והצירוף 'בית סופר' נעלם מן השימוש.

במרוצת הדורות המשיך הצירוף 'בית ספר' לציין את מקום לימוד התורה של הילדים, ולצידו שימשו בעדות ישראל מונחים נוספים: 'תלמוד תורה', 'חדר' (ההגייה "חֵיְדֶר"), 'כֻּתַאבּ' (מערבית) ועוד. בתקופת ההשכלה – עם שילוב יהודים במוסדות לימוד כלליים והרחבת תחומי הלימוד במוסדות יהודיים – התרחב המונח 'בית ספר' לציון מקום של לימוד בכלל ולא רק לימוד תורה. עם זאת אפשר למצוא תיעוד גם למונחים אחרים: 'שְׁקוֹלָה' (כברוסית ובלשונות נוספות), 'בית לימוד', 'בית תלמוד', 'בית לימודיוֹת' וכדומה.

בימינו רבים בתי הספר שאין בהם ספרים כגון בית ספר לריקוד, ויש בתי ספר שאינם בית כגון בית ספר ללימוד נהיגה.

השימוש בצירוף סמיכות להבעת מושג כה בסיסי יוצר גם קשיים:

א. בדיבור ולעיתים אף בכתב התגלגל הצירוף למילה אחת: 'בצפר'. תרם לכך היידוע הלא תקני הרוֹוח 'הבית ספר' – במקום 'בית הספר'.

ב. הרצון לקצר הוליד שלל ראשי תיבות המשקפים את הצירופים האפשריים: בי"ס (בית ספר), ביה"ס (בית הספר), בתי"ס (בתי ספר), בתה"ס (בתי הספר). האקדמיה ללשון העברית אינה מתערבת בקביעת דרכי הקיצור (אילו אותיות ייכללו בראשי התיבות), ומכל מקום בהקשרים רבים עדיף לנקוט את הצירוף המלא לשם הבהירות ושטף הקריאה.

ג. עם השנים נוצר צורך בשם תואר מן הצירוף 'בית ספר', וכך נגזר שם התואר 'בית ספרי': 'לוח שנה בית ספרי', 'תוכנית בית ספרית', 'חידון התנ"ך הבית ספרי'. שם התואר 'בית ספרי' הוא על דרך שמות ייחוס דוגמת 'ארץ ישראלי'. בשמות תואר אלו הסיומת ־ִי נדבקת למילה השנייה וחלה על הצירוף כולו.