בשדות הבר: בר לבב, מה לתבן את הבר, בר הכי, בר מִנַּן

בַּר לֵבָב (בר = נקי)

'בר לבב' הוא כינוי לאדם ישר ומוסרי, ככתוב בתהלים: "מִי יַעֲלֶה בְהַר ה' וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ? נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה" (כד, א–ב). בַּר כאן פירושו 'נקי', טהור', 'צח' – מן השורש בר"ר הקרוב לשורש בה"ר. הקשר בין שני השורשים מתבטא למשל בקרבת המשמעות של שמות התואר בָּהִיר ובָרוּר.

מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבַּר (בר = תבואה)

'מה לתבן את הבר' הוא ביטוי המותח ביקורת על חיבור בין דברים שאינם ראויים לבוא יחד, כגון עיקר וטפל, טוב ורע וכדומה. תֶּבֶן הוא הקש שנקצץ בדיש, ואילו בַּר פירושו תבואה, גרגירי הדגן (כמו בשיר "מלאו אסמינו בר"). מקור הביטוי בספר ירמיהו (כג, כח). בַּר במשמעות זו מיוחסת לשורש בר"ר.
להרחבה: ניבים מתנובת השדה

בַּר הָכֵי (בר = בן)

'בר הכי' הוא מומחה לדבר, ידען המתמצא בתחום מסוים. מקור הביטוי בארמית של התלמוד הבבלי ותרגומו המילולי 'בן כך'. ביטוי קרוב הוא 'בַּר סַמְכָא' – אדם בעל סמכות וידיעה בנושא.
המילה הארמית בַּר מקבילה למילה העברית בֵּן, והיא מוכרת מצירופים כגון 'בר מצווה', 'בר מזל', 'בר אוריין' (מילולית 'בן תורה' ובהרחבה מלומד, משכיל). בעברית החדשה מילה זו משמשת הרבה להבעת תכונה אפשרית (able), כגון בצירופים 'בר מימוש', 'בר השגה'. לשימוש זה יסוד בלשון חז"ל, כגון 'בר אכילה' – שראוי לאכילה, שאפשר לאכלו.
ראו עוד: בר מזל, בר השגה בנקבה וברבים

בַּר מִנַּן (בר = חוץ)

'בר מינן' הוא ביטוי ארמי מימי הביניים שתרגומו המילולי 'חוץ מאתנו'. ביטוי זה מביע הסתייגות וחשש מדבר, ושימושו דומה לזה של הביטויים 'לא עלינו', 'חס ושלום'. בחלק ממסורות העברית, ובייחוד במסורות של יהודי אשכנז, 'בר מינן' הוא גם כינוי לאדם מת.
המילה הארמית בַּר במשמע 'חוץ' חדרה אל העברית בביטוי 'אין תוכו כברו' (שפנימיותו וחיצוניותו אינן שוות), בצמד 'מִלְּגַו' ו'מִלְּבַר' (כלומר 'מבפנים' ו'מבחוץ'), וכן בצירופים כגון 'שור הבר', 'חמור הבר' מספרות חז"ל, ומכאן בעברית החדשה 'חיות בר', 'גידולי בר', 'שדה בר'.