את אינך או את איננה?

אחד מתפקידיה של המילה אין הוא שלילה של קיום או של הימצאות במקום מסוים. למשל: "הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן" (במדבר יג, כ) ובנטייה: "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (בראשית לז, ל).

נשאלנו כיצד נכון להביע זאת בגוף שני: 'את אינֵךְ' או 'את איננה'? 'אתה אינְךָ' או 'אתה איננו'? תשובתנו היא שהניסוח צריך להיות לפי ההתאם התחבירי: 'את אינֵךְ', 'אתה אינְךָ', וכך גם 'אני אינני'.

בשימושים מקבילים בלשון המקרא לא יבוא כינוי גוף מפורש (את, אתה, אני) לפני נטיית המילה  אין: "כִּי עַתָּה לֶעָפָר אֶשְׁכָּב וְשִׁחַרְתַּנִי וְאֵינֶנִּי" (איוב ז,כא), "בַּלָּהוֹת אֶתְּנֵךְ וְאֵינֵךְ, וּתְבֻקְשִׁי וְלֹא תִמָּצְאִי עוֹד לְעוֹלָם" (יחזקאל כו,כא). בניסוחים אלו הצורות הנוטות של המילה אין הן למעשה משפט בפני עצמו: "אינני", "אינֵךְ".

בעברית בת ימינו מוסיפים בדרך כלל את כינוי הגוף המפורש: "אני אינני", "אתם אינכם" וכיו"ב. במבנה הזה יש כפילות של מידע, שכן הגוף מצוין הן על ידי הכינוי המפורש הן על ידי צורן הנטייה החבור למילה אין. אך כפילות זו אינה אמורה לשנות את ההתאם התחבירי של הצורה הנוטה. גם לצורות הפועל הנוטות אנו מוסיפים לעתים קרובות את כינוי הגוף המפורש, ואף על פי כן איננו מעלים בדעתנו לומר "אתה הָלַךְ" או "אני כָּתְבָה", אלא נוקטים את צורת הפועל המותאמת לגוף: אתה הָלַכְתָּ, אני כָּתַבְתִּי.

אם כן מדוע בכל זאת נשמעים ניסוחים דוגמת "את איננה", "אתה איננו"?

נראה שבתודעה של מקצת הדוברים צורות הנסתר והנסתרת אֵינֶנּוּ ואֵינֶנָּה מתאימות יותר לציון היעדרות – שהרי גוף נסתר מציין מעצם טבעו את מי שאיננו. ייתכן אפוא שצורות אלו נתפסות כצורות קבועות המביעות היעדרות בגופי היחיד השונים. צורה אחת המשמשת לכל גופי היחיד מוכרת כמובן משמות התואר ומצורות הבינוני, כגון שׁוׁמֵר (אני, אתה, הוא), חֲכָמָה (אני, את, היא).

ואולי חָבַר לכך גורם נוסף: בכמה מן הגופים יש למילה אין שתי צורות נטייה – אֵינֶנִּי ואֵינִי, אֵינֶנּוּ ואֵינוֹ, אֵינֶנָּה ואֵינָהּ, אך לרוב אנו משתמשים רק בצורות בעלות הנו"ן הכפולה להבעת היעדרות, כגון 'הוא איננו' (ולא 'הוא אינו'). בגוף נוכח ונוכחת אין צורות בנו"ן כפולה ("איננְךָ" או "איננֵךְ"), ומכיוון שהצורות כפולות הנו"ן מזוהות יותר עם היעדרות ננקטות צורות הנסתר אֵינֶנּוּ ואֵינֶנָּה.

השערות בלשניות אלו יכולות אולי להסביר את היווצרות הניסוחים "את איננה" ו"אתה איננו", אך אין בהן כדי להכשירם.