עם ולשון – חינוך ותרבות מאת חיים א' כהן

אקדם 50 (תשע"ד)

אמרו חכמים: אין בעל הנס מכיר בנִסו. בני ארבעת הדורות האחרונים בארץ ישראל ובמדינת ישראל הם כולם בעלי נסים, ונסים רבים. אחד מהם הוא נס תחיית העברית בדיבור פה. אמנם יש הממעיטים בתוקפו של נס זה אם במפורש אם ברמז, ומיעוט הדמות וההתנצחות עמו אינם מענייננו כאן. אין ספק שהתופעה היא תופעה מופלאה ומבחינה זו רשאי הרוצה בכך לקרותה נס, אם לא נס כי אז פלא. ומאחר שזה דורות אחדים רוב הנולדים בארץ נולדים אל תוך העברית הטבעית, מובן שאין אדם נותן דעתו שדיבורו העברי הטבעי יש בו או היה בו משום נס ופלא.

כלפי מה אמורים הדברים כאן? – כלפי לימוד הדקדוק העברי. שלא כדורות ראשונים דורות אחרונים. בעבר, בתקופת ההשכלה למשל, אם רצה אדם ללמד עצמו עברית כהלכה, ולא לשם דיבור כמובן, שהוא דבר שלא עלה אז על דעתו של איש, כי אם לשם כתיבה צחה, נדרש ממנו לימוד הדקדוק העברי, והוא פנה אל לימוד זה בכוונה וברצון כיוון שידע שמבלעדיו לא יעלה חפצו בידו. לימוד הדקדוק העברי וידיעתו על בוריו היו מסימני היהודי המשכיל וידיעה זו הצטרפה לשאר ידיעות של חול, מדע ושפות זרות, בראשן שפת הארץ שבה הוא יושב, תחומי ידע שכולם היו קנייניו של המשכיל. בכלל ספרי השכלה שהגה בהם היו ספרים המלמדים את הדקדוק העברי כגון "תלמוד לשון עברי" של יהודה ליב בן זאב או "המסלול" של חיים קעסעלין, ואלו לא זזו מתוך ידו.

אין צריך לומר שדורות אחרונים כאן בארץ – במילה פשוטה: אנחנו – אינם צריכים לזה לצורך לימוד עברית. עברית יודעים הכול. עברית מפטפטים הכול. הכול נעשֶׂה בעברית, ובעברית חיה, נושמת, חיונית, מחדשת ומתחדשת כל העת. כדי לכתוב ולדבר עברית אין הישראלי, דובר עברית ילידית, צריך ללמוד דקדוק. למעשה אין הוא צריך ללמוד עברית כלל כדרך שלומדים שפה על כלליה וחוקיה. וכך הוא הדבר לגבי כל אומה ולשון: אין דובר האנגלית הילידית נצרך ללימוד הדקדוק האנגלי, וכל כיוצא בזה. ולכאורה דבר פשוט זה אינו צריך שייאמר לולא שיש לאמרו, ולמה יש לאמרו? כיוון שיש שאינם יורדים למהות הצורך בהוראת הדקדוק העברי במערכת החינוך כיום בארץ, שהם מדמים, אם לפי תומם אם שלא לפי תומם, שכיוון שאותו דקדוק נלמד אינו רלוונטי לעברית הכללית הנשמעת בפי כול, הרי הוא תחום לימוד שעבר עליו הכלח ומשום כך יש לבטלו, או למצער לצמצמו או לעבֵּר את צורתו. דבריי כאן מבקשים להשיג על ראייה זו.

הדקדוק העברי – זה המתאר את מבנה השפה – הוא תחום לימוד שיש לראות בו תחום לימוד וידע קלסי. אם מן הצד המעשי של גזִירת הלכה למעשה – אכן אין חמשת מיליוני דוברי העברית כלשון אם טבעית ואופפת כול צריכים לו. אין הם צריכים לדעת, למשל, שבמילה קילף יש דגש חזק בלמ"ד – דגש חזק שרוב דוברי העברית אינם משמיעים אותו, לא כל שכן שאין הם צריכים לדעת שהפועל קילף הוא בבניין פיעל. במה דברים אמורים? בצורך המעשי. שהרי אין דובר העברית בן ימינו צריך לדעת שיש דגש חזק במילה קילף לשם השמעתו, ואין אני מצפה שהיודע כן אכן יבטא את הלמ"ד בכפל. ולמה איני מצפה? משום שאין זה טבע הלשון העברית המדוברת בימינו. כך נתגלגלו הדברים מטעם שאין כאן המקום לבארו – ואין אני זועק עליהם לא לשעבר ולא להבא. ואף אילו נתגלגלו הדברים באופן אחר, אילו בפי כולנו היה אותו דגש חזק נהגה ונשמע, כי אז היינו כולנו יודעים שלמ"ד זו נהגית בהכפלה, ושוב לא היינו נזקקים ללמוד את הדבר כדקדוק הלשון. ואולם כיוון שאין הדבר כן, איננו יודעים. ועתה, נשאלת השאלה – אם איננו יודעים, פירושו של דבר שאיננו צריכים לדעת, ולשם הידיעה מן הצד התרבותי? ואציג את השאלה עתה מצדה הכולל: נכון, הדקדוק העברי הנלמד איננו תואם בכול את דקדוקה של העברית הקלסית. אך מה בכך? יש עברית קלסית ויש לה דקדוק, האם אין זו חובת מערכת החינוך לדאוג שבוגר המערכת יכיר אותה ואת דקדוקה? האם אנו מוכנים לוותר על פיסת ההשכלה הזאת המאפשרת לעברי ישראלי בוגר, משכיל, להכיר את מבנה לשונו ואת יסודותיו? הכרת שבעת בנייני הפועל אינה נדרשת לשם ידיעת דיבור עברי, אבל למה
חושב מי שחושב שהחינוך העברי פטור מן הלימוד הזה מן הצד הקלסי? מניין נובע יחס הבוז והזלזול הזה אל הקלסיקה הזאת של הלשון שהיא לשוננו?

קראתי לפני שבועות מעטים טור רהוט מאוד של אשת תקשורת
נחשבת שיד ורגל לה גם בענייני לשון בתקשורת. כותרת הטור: "שווא נע או נח – למי אכפת?" כותרת יחצנית מוצלחת לכל הדעות. את
אי־האכפתיות, הברוכה לשיטתה, היא מצדיקה בטענה ש"אין איש מקפיד על כללי הדקדוק". אינני יודע לְמה הכוונה בדברים "אין איש מקפיד על כללי הדקדוק". לדעתי דוברי העברית הטבעית מקפידים על רוב כללי הדקדוק מבלי דעת שהם מקפידים עליהם, כמוהם כמר ז'וּרדֶן של מולייר שחמישים שנה דיבר פרוזה בלא שידע שהוא מדבר פרוזה. ואולם אם הכוונה לומר שיש מהויות בדקדוק הקלסי שהדיבור העברי בימינו אינו מממש אותן ושיש כללים של דקדוק העברית הקלסית שדוברי העברית אינם נוהגים על פיהם בדיבורם – ועניין השווא הוא אך דוגמה לזה – הרי אמת נכון הדבר. אם הכוונה לומר שאין איש מקפיד על הגיית שווא נע, למשל, כדרך שדקדוק בית הספר מלמד אותו – אכן כן הוא. נכון, בדיבורנו הטבעי איננו מקפידים בזה וגם מפי לא שמעתם כאן שווא נע במקום שאין הוא יוצא בדרך הטבע. אנו אומרים מלוכה בשווא נע לא מכיוון שלמדנו שיש כאן שווא נע, ולעומת זאת אנו אומריםקבוצה בשווא נח אף על פי שלמדנו שהשווא כאן איננו נח. ומי שחושב שדקדוק בית הספר מלמד שהשווא בקבוצהנע על מנת שכולנו נהגה מכאן ואילך, בדיבורנו הטבעי והשוטף, קבוצה בשווא נע, אינו אלא טועה, וטעותו זו היא שמביאתו להשמיע דברים בגנות לימוד הדקדוק. לא זו מטרת הלימוד הזה.

מותר לנו ללמד את מערכת לשוננו גם אם איננו מביאים את כל לימודנו לידי ביצוע  בדיבור החי. דברים אלו אינם נמדדים במבחנת המעשה ולאור שאלת "מה אכפת לנו" כשאלת הלכה למעשה. יש כאן הלכה החשובה בעצם היותה הלכה, ואכפת לנו גם אכפת שבוגר מערכת החינוך בישראל, שהעברית היא לשונה ויסוד ראשוני ביסודות תרבותה, יכיר את ההלכה הזאת. זהו חלק מתרבותו של המשכיל שמערכת החינוך צריכה להקנות אותה יחד עם קניינים אחרים שהיא מקנה, כתולדות עם ישראל לדורותיו, כתולדות העולם בכללו, ועוד ועוד נכסי תרבות שרק הבור ישאל עליהם "מה אכפת לנו". מה אכפת לנו מתי כבש אלכסנדר מוקדון את הארצות שכבש ומי היו יורשיו ומה עשו הם באימפריה שירשו ממנו? מה אכפת לנו מתי נתפלגה הקיסרות הרומית ומה היו תוצאות הפילוג הזה? מה אכפת לנו מתי הומצא הדפוס? כלום פטור בית הספר מהקניית הידיעות האלה רק מפני שאין בהן השלכה של הלכה על המעשה?

אלא שבאמת גם הלכה למעשה יש בלימוד הלשון העברית ומערכת דקדוקה הקלסי. אכן אין הדיבור העברי ההמוני (המוני – לא כמילת גנאי) מקפיד על כל חוקי הדקדוק של העברית הקלסית, אך כלום פטורים אנחנו מהקניית דקדוק זה לצורך מעשי של קריאת עברית והשמעתה ברמה שמעל לדיבור ההמוני?

מה נזק תוזק נפשו של התלמיד בוגר מערכת החינוך בישראל אם יֵדע שיש עברית נכונה ברמה אחרת ובמשלב אחר מאלה הנהוגים בדיבור? מה פשע יש ברצון להניח בידיו את הכלים לקניית עברית זו ולידיעתה? מניין הרצון הזה לגדל דור אשר לא ידע את תרבותו הלשונית שמבנה דקדוק הלשון הוא חלק ממנה?

אחזור עתה לדבריה של בעלת הטור שהזכרתי האומרת בהמשך דבריה דברי טעם, וזה לשונה:
חשוב להרגיל את אוזנם של התלמידים לעברית טובה ועשירה כבר בכיתות הנמוכות בעזרת קריאה בקול של יצירות ספרות משובחות, באופן קבוע, בהגייה נכונה ובהטעמה, כשהתלמידים עוקבים אחר הטקסט הכתוב והמנוקד. רק כך אפשר להטמיע שימוש נכון בשפה: זה נספג דרך האוזניים והעיניים, והלב מתעורר ומתרגש ומבחין ביופייה של השפה על שלל אפשרויותיה.

נכונים הדברים ויפים. ואולם מיד בסיומם בא המשפט הזה: "זה עדיף על התעסקות בשווא נח ושווא נע". ואני שואל: למה עדיף? ונניח שעדיף, כלום הוא מבטל? למה לא יבוא הדבר לצד ההתעסקות הזאת בשווא נע ונח? יתרה מזו: יפה העצה הזאת להרגיל את אוזנם של התלמידים בעברית טובה ומשובחת, אך למה להרגיל רק את אוזנם? למה לא להרגילם להשמיע עברית כזאת לשם מעמדים מיוחדים שמעבר להשמעת עברית כללית מדוברת?  וכיצד יורגלו אם לא יתַרגלו? למידה צריכה שקידה ואין בה מעשה נסים. קניית ידיעה צריכה תרגול. אכן! השמעה נכונה חשובה מאוד. טוב שתורגל אוזנו של התלמיד לעברית משובחת, אך אם הוא עצמו לא ילמד להשמיע בפיו עברית כזאת, לעת הצורך, ולא יקנה את הכלים המאפשרים להשמיע עברית כזאת, מי ישמיע אותה לבניו ולנכדיו? הדור הבא מה יהא עליו? אותם משמיעי נכונה את דברי הספרות שהכותבת מבקשת להשמיעם יפה, "בהגייה נכונה ובהטעמה", מניין יימצאו?

החינוך העברי בארץ אינו יכול להעלים עינו מתרבות עברית. תפקידו הוא לטפח אותה ולהקנותה במערכת החינוך. בכלל תרבות עברית מקרא, ספרות חז"ל, ספרות עברית לדורותיה ותולדות עם ישראל בארץ ובגולה. כל אלו מקצועות הדורשים ייחוד הוראה. קיום קשרים ביניהם מומלץ ומבורך. יצירת זיקה בין לימוד הלשון ללימוד המקרא וּללימוד ספרות עברית, ובכלל ספרות שירה, בוודאי דבר של צורך הוא, ועם זאת כל אחד מן התחומים הללו צריך שיילמד במלוא ההיקף ולא זה על חשבון זה. אין צריך לומר שבשיעורי מקרא יש להקפיד על קריאת פסוק כצורתו. וקריאת פסוק כצורתו וכדיוקו היא מחובות המורה לתלמידיו וחובה שרשאי המורה אף לדרוש מתלמידיו, ולא במקרא בלבד אמורים הדברים כי אם גם בבית אחד ואף בשורה אחת בשיר של ביאליק או של רחל.

לימוד הלשון העברית – גם דקדוקה היבש, שהמורה הטוב עשוי לשפוך בו יותר מקורטוב של לחלוחית – לא מעשה של הוראה בלבד יש בו כי אם מעשה של חינוך. העובדה שגם המוכשרים והמתוקנים בבוגרי בית הספר התיכון בישראל, בהם בעלי הישגים מרשימים במקצועות שונים, שוגים בקריאת פסוק פשוט במקרא, והטובים שבהם אינם מסוגלים לקרוא כהלכה שיר של ביאליק או של אלתרמן או של נתן זך, היא מן הקלקולים הצריכים תיקון. אכן, הישראלי המצוי אינו מצוי בניקוד. אין צריך לומר שאין הוא יודע לנקד כהלכה אלא אף קריאה בניקוד זרה לו. זו עובדה.

רוב הטקסטים שאנו קוראים אינם מנוקדים, ועל כן רוב הישראלים, גם המשכילים שבהם, אינם שמים לבם לניקוד גם כשעומד לנגד עיניהם טקסט מנוקד. החיבור בין האות לניקודה, חיבור שהילד עושה בראשית קריאתו, נזנח עד מהרה כשהוא עובר לקריאה בלא ניקוד. ועל כן קריאת הטקסט המנוקד כהלכתו היא משימה של הוראה, הוראה שיש בה צד של חינוך. המקרא וסידור התפילה, שהם טקסטים מנוקדים, הם נכסי תרבות של עם ישראל, ואיני מדבר כאן מן הצד של שמירת מצוות. סידור התפילה הוא טקסט של תרבות גם למי שהתפילה גופה אינה משגרת יומו ואף ימיו, והצורך לתת בידי התלמיד את האפשרות לקרוא טקסט מנוקד כזה כהלכה הוא צורך תרבותי שמערכת החינוך חייבת למלאו.

סוף דבר – החינוך העברי במדינת ישראל אינו יכול לפטור את עצמו ממעשה זה של הוראת הלשון העברית במלוא ההיקף כראוי וכנדרש וכדרך שנוהגות המתוקנות שבאומות, אומה אומה ולשונה. לא בכדי אומה ולשון מילים נרדפות הן. בכלל ההוראה הזאת גם הוראת יסודות מבנהָ של הלשון ולימודם לשם הכרתם ועמידה על טיבם, אם מצד ההלכה בלבד, אם מצד ההלכה למעשה במקום שהדבר נדרש מטעמים של תרבות. דבר זה אכפת הוא לנו. קשה הדבר? אפשר שקשה הוא, אך קשה הוא במידה. סלילת כביש טבריה–צמח בקיץ 1920 הייתה קשה יותר.

דברים שנאמרו בערב העיון של האקדמיה ללשון העברית בנושא הוראת הספרות והלשון בבתי הספר, ביום הלשון העברית, כ"א בטבת תשע"ד.