איור זוג עם ילדה והכיתוב: יום המשפחה

משפחה

מִשְׁפָּחָה היא במקורה קבוצה של בני אדם שיש להם קרבת אבות, וזו משמעותה העיקרית של המילה עד היום. בתנ"ך גם עַם שלם נקרא מִשְׁפָּחָה, למשל: "מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם" (זכריה יד, יח), "מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה" (בראשית יב, ג ועוד). מימי הביניים ואילך מִשְׁפָּחָה היא קבוצה – לאו דווקא של בני אדם – שבין פריטיה יש קשר אמיץ כלשהו: 'משפחת לשונות', 'משפחת בעלי החיים'.

ככל הנראה המשמעות היסודית של השורש שפ"ח היא 'להצטרף', 'להתחבר'. מן השורש הזה נוצרה גם המילה שִׁפְחָה. השפחה הייתה מצטרפת למשפחה לכל ימי חייה. כאשר הייתה האישה עקרה היא נהגה לתת לבעלה את שפחתה כדי שתלד במקומה ותרחיב את המשפחה: "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת, בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" (בראשית טז, ב).

מעניין שקרבת מילים דומה יש בלטינית: משפחה היא familia, ומילה זו קרובה למילים המציינות עבד (famulus) ושפחה (famula).

יש הרואים קרבת משפחה בין מִשְׁפָּחָה ושִׁפְחָה לבין סִפּוּחַ, שהרי גם לְסַפֵּחַ משמעו 'לצרף', 'לחבר'. על הגֵּרים אומר הנביא ישעיהו: "וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב" (יד, א); נִסְפְּחוּ – הצטרפו, היו לחלק מן המשפחה הגדולה.

מתוך הפינה רגע של עברית מאת רות אלמגור־רמון. הפינה משודרת ברשת ב' של קול ישראל.