ביטויים ארמיים בלשוננו (2): מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, לדידי, לכל מאן דבעי, ותו לא

מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבֵירָא עַמִּיקְתָא

'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא' פירושו 'מגג גבוה לבאר (או בור) עמוקה'. בתלמוד הבבלי מסופר על רבי יהודה הנשיא שהחזיק בידו ספר קינות (מגילת איכה) וקרא בו. כאשר הגיע לכתוב "הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל" (ב, א) נפל הספר מידיו והוא קרא: "מאיגר רם לבירא עמיקתא". נפילת הספר חיזקה אצלו את תחושת השפל של תורת ישראל עם חורבן הארץ.
גם בימינו הביטוי משמש בהשאלה כלפי אדם או דבר שהיו בעלי מעמד גבוה וירדו באחת למעמד נמוך ושפל.

לְדִידִי

המילה 'לדידי' מקורה בארמית של התלמוד הבבלי, ושם היא משמשת במקום מילות יחס שונות – שלי, לי, בשבילי, לדעתי וכדומה. בעברית החדשה נתייחדה המילה למשמעות 'לשיטתי', 'מבחינתי'. למשל: "הביקורות לא היו נלהבות, אך לדידי זו הייתה הצלחה".
בגופים אחרים הנטייה הארמית היא לְדִידֵיהּ (הוא), לְדִידַהּ (היא), לְדִידַן (אנחנו), לְדִידָךְ (אתה), לְדִידִיךְ (את). ויש המטים על פי העברית: לְדִידוֹ, לְדִידְךָ וכדומה.
יש הסבורים כי דִּידִי היא גלגול של דִּילִי – חיבור המילים דִּי (=שֶׁ או שֶׁל) ולִי. לפי הסבר זה הידמתה הלמ"ד לדל"ת שלפניה. לדעת אחרים דִּידִי היא הרכב של דְּ+יְדִי ('של יָדִי'); ויש שהציעו לראות בצורה דִּידִי נטייה של מילת היחס דִּי לבדה (לפי הסבר זה מילת היחס מוכפלת בנטיות לשם הקלת ההגייה, כפי שמילת היחס 'מן' נכפלת בצורות 'ממני', 'ממנו').

לְכָל מַאן דְּבָעֵי

הביטוי הארמי 'לכל מאן דבעי' עניינו 'לכל מי שרוצה', 'לכל המעוניין'. בעברית החדשה הביטוי משמש בעיקר בפתיחת הודעות הפונות לכל איש ואיש, כגון מכתבי המלצה ("לכל מאן דבעי, פלוני עבד במפעלנו חמש שנים…."). אך במודעות המופנות לאנשים מסוימים בלבד הביטוי 'לכל מאן דבעי' אינו מתאים.
קשור לעניינו הביטוי "כדבעי" שמשמעו 'כראוי', 'כהוגן': "אכלתי כדבעי בסעודת החג", "המרצה הסביר את העניין כדבעי". במילונים רבים מובא הניקוד כִּדְבָעֵי (לניקוד זה יסוד במסורות העדות). ואולם  על פי הדקדוק הארמי הניקוד הצפוי הוא כְּדִבְעֵי או כְּדִבְעִי, שכן הבינוני הסביל הוא בְּעֵי או בְּעִי (רצוי, מבוקש) לעומת הבינוני הפעיל בָּעֵי (רוצה, מבקש).

וְתוּ לָא

הצירוף 'ותו לא' הוא צורה בבלית של הצירוף הארמי 'וְתוּב לָא' בנשילת העיצור הסופי מן המילה תּוּב. המילה תּוּב אינה אלא מקבילתה הארמית של שׁוּב (כמו תְּלָת = שָׁלֹושׁ, תּוֹר = שׁוֹר). אם כן 'ותו לא' פירושו 'ושוב לא', 'ולא עוד'. בעברית בת ימינו הביטוי רגיל להבעת צמצום והגבלה, למשל: "הפגישה הייתה נחמדה ותו לא", או בביטוי המלא 'הָא וְתוּ לָא' שפירושו 'זאת ולא עוד'.
בארמית הביטוי הוא 'ותו לָא' – בקמץ בלמ"ד, ואולם בימינו רווחת צורתו העברית 'ותו לֹא' בחולם.