ביטויים ארמיים בלשוננו: מניה וביה, לא מניה ולא מקצתיה, אדרבה, בעלמא

מִנֵּיהּ וּבֵיהּ

'מניה וביה' פירושו 'ממנו ובו' – כלומר 'מתוכו'. בתלמוד הבבלי הביטוי משמש לציון דבר מה שנעשה מתוכו, מעצמו. למשל כאשר מפרישים תרומות ומעשרות יש להפרישם "מִינֵּיהּ וּבֵיהּ", כלומר מתוכם ולא ממקום אחר.
במסכת סנהדרין (לט ע"ב) מופיעה המימרה: "אמרי אינשי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא" – 'האנשים אומרים: מתוך היער יבוא בו הגרזן', וכפי שמסביר רש"י: "מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד, ויקצצו בו את היער" – משל למזיק מבפנים.
בלשון הרבנית הביטוי משמש לעתים לציון קושי או סתירה פנימית: 'הוא סותר את עצמו מניה וביה', 'קשה מניה וביה'.
בעת החדשה נוספה לביטוי משמעות של זמן – 'מיד', 'בו במקום': "תיכף מטילים זה על זה את החובה לספר, או לשיר דבר־מה חדש, מניה־וביה, בלי כל הכנה קודמת" (אביגדור המאירי).
אפשר להשתמש במקבילה העברית 'ממנו ובו', ומכל מקום יש להתאים את כינויי הגוף למין הדקדוקי של השם הנזכר: 'מִנַּהּ וּבַהּ' או 'ממנה ובה' וכדומה.

לָא מִנֵּיהּ ולָא מִקְצָתֵיהּ

מקור הביטוי בתלמוד הבבלי: על דברי רב כי "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית" של גסות רוח, כלומר של גאווה, אמר ר' נחמן בר יצחק "לא מינה ולא מקצתה!" – אסור שתהיה בו גאווה כלל, אפילו לא מעט שבמעט (סוטה ה ע"א). כאן הביטוי מופיע בצורת הנקבה 'לא מינַּהּ ולא מקצתַהּ' – על פי המין הדקדוקי של השם שאליו הוא מותאם. בלשון סתמית אפשר לבחור בין זכר לנקבה, שכן בעברית יש שהסתמי מובע בזכר ('מה זה', 'עם זה') ויש שהוא מובע בנקבה ('לעומת זאת', 'זאת אומרת', 'זאת ועוד').

אַדְרַבָּה

אדרבה (או אדרבא) היא מילת קריאה שפירושה 'הַהֶפֶךְ', 'ההפך הוא הנכון'.
המשמע המילולי הוא 'על מה שגדול [ממנו]' – אולי כביכול היה הדבר הקטן למטה, ועתה התהפך הכיוון והוא עלה מעל הגדול ממנו. כלומר מה שחשבת בתחילה אינו נכון, אלא הפכו נכון. שימוש זה נפוץ כאשר בחלק הראשון של המשפט נאמר דבר בשלילה, כגון "שוטה שבעולם, לא לרעתך חלילה נתכונו בזה, אדרבה טובתך אנו רוצים" (עגנון).
בעת החדשה נוספה למילה 'אדרבה' המשמעות 'יתרה מזאת', 'זאת ועוד'. למשל: "כן, זה בסדר שתתקשרי אליה. אדרבה, היא אפילו תשמח".

בְּעָלְמָא

'בעלמא' פירושו 'בָּעוֹלָם', והמשמעות – סתם, ללא כוונה מיוחדת, ומכאן דבר לא חשוב ואף דבר שאין בו ממש. למשל: 'דיבורים בעלמא' (דיבורים סתם), 'הבטחות בעלמא' (הבטחות שלא יתקיימו).
הביטוי 'בעלמא' מקורו בארמית של התלמוד הבבלי, ושם הוא בעיקר מנוגד לדבר מסוים וידוע. השימוש בביטוי זה בתלמוד פותר בעיה לשונית: תווית היידוע הארמית היא א' סופית, ואילו לשם שאינו מיודע אין תווית (שלא כבאנגלית: a book לעומת the book). בארמית הבבלית נשחקה תווית היידוע: כל שמות העצם מסתיימים בא' סופית בין שהם מיודעים ובין שלא. כדי להדגיש שמדובר בשם שאינו מיודע מוסיפים את המילה 'בעלמא' – לומר שאין מדובר בדבר מסוים אלא בדבר כללי וסתמי.