אני אביא או אני יביא? על צורות עתיד מדבר
רבים נוקטים צורות ביטוי כמו “אני יביא”, “אני לא יעשה”. ואולם שימוש זה בצורות עתיד בתחילית יו”ד לגוף מדבר (אני) הוא שיבוש. יש לומר: ‘אני אביא’, ‘אני לא אֶעשה’ וכדומה.
מה הביא לשימוש המוטעה בתחילית יו”ד במקום בתחילית אל”ף?
מקורו של השיבוש בהרגל הגייה בעברית בת ימינו: רוב הדוברים אינם הוגים את העיצור אל”ף, ולכן ברצפים כגון “אני + אביא” התנועה i שבסוף המילה “אני” מתחברת אל המילה שאחריה וגורמת להגות את ההגה הראשון של המילה השנייה כ־y (אפשר להציג זאת כך: ani-avi > aniavi > aniyavi). התוצאה נשמעת כמו “אני יביא”.[1]
מה שהתחיל כתופעת הגייה, נתפס עם הזמן כחלק ממערכת הנטייה של הפועל: הצורה ‘יביא’ – השייכת במקורה לגוף נסתר (הוא) – נתפסה כמתאימה גם לגוף מדבר. על כן לא רחקו הימים והחלו לנקוט את הצורות ביו”ד אף במקרים שבהם הפועל אינו צמוד לכינוי הגוף ‘אני’, כגון בשלילה “אני לא יביא”. וכיום יש גם רבים הנוקטים דרך זו בכתיבתם.
עצם האפשרות לנקוט את צורת הפועל של הנסתר לגוף מדבר נובעת מתופעה מתחום התחביר: כידוע בפועל העברי מצוין גם הגוף: הלכנו (=הלך + אנחנו), הלכתָּ (הלך + אתה) וכו’. למרות זאת בעברית בת ימינו אנו רגילים להוסיף לפני הפועל את כינוי הגוף הנפרד, ואיננו מסתפקים בכינוי הגוף המצוי בתוך הפועל: “אני הלכתי”, “אתה דיברת”, וכך גם בלשון עתיד – “אנחנו נכתוב”, “את תדברי” וכדומה. אמנם גם בעברית הקלסית – בתנ”ך ובספרות חז”ל – בא לעתים כינוי גוף נפרד לפני הפועל, ואולם ברובדי לשון אלו מדובר במבנה מיוחד המשמש להדגשה, השוואה וכדומה. למשל: “אֲנִי אֶהְיֶה לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה לִּי לְבֵן” (שמואל ב ז, יד), “וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ” (מלכים א א, ה), “שנים אוחזין בטלית. זה אומר אני מצאתיה, וזה אומר אני מצאתיה” (משנה בבא מציעא א, א).
אך הוספת כינוי הגוף הנפרד אין בה כדי להצדיק את השימוש בצורות הנסתר לגוף מדבר. כשם שהשימוש בכינוי הגוף הנפרד בזמן עבר אינו גורם לנו לומר “אני הביא”, כך השימוש בכינוי הגוף הנפרד בזמן עתיד אינו אמור לגרום לנו לומר “אני יביא”. ואכן בשאר הגופים אנחנו מקפידים להשתמש בצורה בעלת התחילית המתאימה לגוף: ‘אנחנו נביא’, ‘היא תביא’, ‘אתם תביאו’ (ולא “אנחנו יביא”, “היא יביא”, “אתם יביא”).
לבסוף נעיר כי היעלמות הצורות באל”ף מביאה כותבים, בעיקר צעירים, למבוכה בשעה שהם מנסחים משפטים בתבנית שבה אין נוהגים להשתמש בכינוי הגוף הנפרד, כגון בסופי מכתבים: “אקווה ש…” / “אשמח אם…” וכדומה. ולא פעם נמצא שהם כותבים ה”א: “הקווה ש…”, “השמח אם…” (כמובן גם בשל הזדהות ההגייה של ה”א ואל”ף בפי רבים). אם נקפיד על שימוש נכון בצורות העתיד־מדבר, תבוא כמובן מבוכה זו על פתרונה.
[1] אפשר להשוות זאת למשל לניקוד המקראי של השם דָּנִיֵּאל (ולא דָּנִיאֵל), שעל פיו היו”ד עיצורית ולא האל”ף.
