ניגונה של לשון: משולחנו של חבר האקדמיה מאת חיים סבתו

אקדם 49 (תשע"ד)

הלשון היא הכלי העיקרי שביד הסופר. באמצעותה הוא מביע את רעיונותיו, חלומותיו, דמיונותיו וכיסופיו. הוא עושה זאת על ידי בחירת המילים שיביעו במדויק את סרטוטי הנפש. כמו צייר אמן שעומד מול לוח הצבעים ומחפש לו את הגוון הדרוש לו כדי להטילו על לוח הציור ולבנות את התמונה, כך הסופר עומד מול לוח המילים ובוחר לו את המילה המדויקת שתעלה את עולמו. הוא עושה זאת לא על ידי בחירת המילה בלבד, אלא גם על ידי קביעת מבנה המשפט, ועל ידי קביעת קצב הפסקה הקובע את הנעימה של הסיפור כולו.

נתבקשתי לומר כמה מילים על כתיבתי בסיפוריי. בסיפוריי כרַתי לי ברית אהבה עם הלשון העברית. ולא הלשון העברית של ימינו בלבד, שכמותה שומעים אנו ברחוב, אלא הלשון העברית על כל רבדיה. גם באוצר המילים וגם בקצב ובנעימה של הלשון משתמש אני ומשתעשע בלשון המשנה והמדרש, בלשון התלמוד והפוסקים, בלשון הפיוט והתפילה ואף בלשון רש"י והרמב"ם, הרמח"ל וחכמי הדרוש.

כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו מלא אור היה וטוב היה האור ההוא. ראה המקום שאין העולם ראוי לו ואינו יכול לעמוד בו, גנז אותו לצדיקים לעתיד לבוא. אף על פי כן כמה ניצוצות מן האור הזה נתפזרו בעולם. כשאדם יוצר יצירת אמת, ניצוץ אחד מן האור הזה מציף את מעשיו.

שכבות שכבות עשויה לשוננו. כל דור נתן לה את חִנו. אשרי מי שיכול ללקט את האורות הללו מכל הדורות, לטוות מהם את פתילי מחשבתו ולארוג מהם את לבושו.

עיסוקי העיקרי שנים רבות יומם ולילה הוא במחקר התלמוד ובהוראה שלו. לפיכך חדר העבודה שלי הוא פינת הלימוד שלי בבית המדרש אל מול ארון הספרים הישן.

כל צירוף מילים מעניין, כל ביטוי נאה שאני מוצא בספר שאני לומד ושובה את לבי בלשון המשובחת שלו או בסגנון מיוחד, אני קולט ושומר. אנשים שפגשתי, אירועים שחוויתי, סָרטו מעין סריטות בנפשי, ואני יודע: יום יבוא ואכתוב אותם בסיפור.

לאחר שנים אני חש פתאום דחף חזק בתוכי, כאילו המילים גואות ושוטפות כמו גלי ים. ובשטף הכתיבה הגיבורים לובשים צורה ופושטים צורה, ועדיין איני יודע מה יארע אִתם, והם מובילים אותי בכתיבה. אותה שעה היא לי שעה של שמחה גדולה, שמחה שאיני מכיר דוגמתה בתחום אחר. כשהוצאתי את ספרי "כעפעפי שחר" לאור, ביקשו רבים להתבשם מתומתו של עזרא ולהיזכר בניחוחות של "זָהֳרי חמה". לשמוע דברי תורתו של חכם פינטו ולהאזין לניגון כינורו של רחמים. אוי, כמה רחמים אנו צריכים. כמה רחמים. כמה כאב יש בלב, כמה כאב. רבים שאלוני, איה מקומו של אותו עזרא סימן טוב שמוחל על עלבונו כל כך ושם נפשו כעפר, והיכן מצאתי את מאדאם שרה שמצמצמת עצמה כל כך ונחבאת בין תנור וכיריים, ואיפה ראיתי חכם כחכם פינטו שאוהב את התורה והיא מביאתו כל כך לידי ענווה, ואיזה כינור שמעתי שמגלה לאדם כל מעשיו כניגונו של רחמים. והלוא עולם אחר אנו רואים. עולם מלא רודפי כבוד, ואוהבי ממון, וצועקי צעקות, ומעליבי עלבונות ומספרי לשון הרע? האם יש אנשים כאלה בעולמנו? ויש שלא שאלו אלא התריסו כנגדי והשיבו בלשונם החדה יודעת כול: אין עולם כזה. ואני הקטן חוזר ואומר: יש ויש. ומי שעיניים לו רואה אותם בשוק, ורואה אותם במכבסה, ורואה אותם בבית הכנסת ורואה אותם בבית המדרש.

כבר לימד אותנו החכם: "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה". ואמרו חכמים שבכל דור ודור לא פסק העולם מל"ו צדיקים אלא שנסתרים הם. באמת לא נסתרים הם אלא שהרעש שעושים האחרים מחריש את נגינתם, וההבל שמעלים בעלי הבלים מסתיר אותם, ובעלי רמאות לועגים לתמימותם, והקדוש ברוך הוא נתן לאמן עיניים לראות ואוזניים לשמוע, ואם זכה ישמע הוא את הקולות הפנימיים הבוקעים מן הנשמה. ולמה נתן המקום לסופר קולמוס? לא שיסרטט בו את חביוני הנפש הללו ויבשם בהם את עולמנו?

אמת, ספרי הוא פיוט. ואני כל כך אהבתי פיוט. אבל לא בפייטנים בלבד מצאתי פיוט. גם ברמב"ם בידו החזקה ובהגיונו החריף מצאתי פיוט. וגם ברמח"ל וברש"י ובמדרשי רבותינו ובתלמוד וגם ב"בית יוסף" וב"שולחן ערוך". והפיוט מגביה אותך מעולם של חולין לעולם שכולו שבת.

הנה דוגמה מספרי "אמת מארץ תצמח": "פנים של חורף קודרות הן. הימים קצרים והאפלה מרובה. הגשמים מונעים רגל מן השוק ובני אדם נעצרים בבתיהם. שמחה של סוכות כבר נשכחה ולא נתנה תורה חג שימתיק את הימים".

לעומת זאת כשאני כותב בספרי "תיאום כוונות" שיחת חיילים אני עובר לשפתם:

נעימי אומר לי: מומו, אני מתפנה, אין בררה, קח פיקוד על הכוח. איזה פיקוד ואיזה כוח, אני אומר לנעימי, אני בסך הכול טוראי, ונשארו רק חמישה חיילים. אין בררה, אומר נעימי, המ"מ נפצע על הבוקר, הסמ"ך בחיפוי, ואוחיון תקוע למטה עם השלושה שנפגעו מהרימון… כאילו שאני לא יודע. מומו! ממשיך אליי נעימי, אני סומך עליך. אתה יודע שתמיד סמכתי עליך. איך שנעימי גומר את המשפט, צועק לי דדה: מומו, תיזהר, נתקלת מימין! אני עושה פּזַצְטא על השיח ההוא, מתמלא קוצים, ויורה צרור מהמא"ג. הייתם צריכים לראות איזה צרור יצא.

***

כשביקשה משוררת דוברת רוסית לתרגם את ספרי, שאלתי אותה: מה מצאת בו בספר? השיבה: הניגון. ספרך מתנגן בי. ויפה אמרה. אין אני מומחה ברקימת עלילות, אבל אוהב אני מאוד את ניגונה של לשון הקודש. וכל משפט ומשפט מתנגן לי בניגון אחר. ובניגון שמתנגן הוא לי בלבי בו אני כותבו. ניגון של צער, וניגון של שמחה, וניגון של שבת, וניגון של מועד, וניגון של תקווה, וניגון של עליבות, וניגון של כאב, וניגון של תפילה לאחרית טובה. אבל מעולם לא נתנגן אצלי ניגון של ציניות ושל בעלי חצים ומעולם לא נתנגן אצלי ניגון של ייאוש. אבל ביותר חביב עליי ניגון של אמונה. אילו היה בידי, הייתי כותב את כל המעשים שלי בניגון של אמונה. אבל מה אעשה שאותו ניגון פעמים נגלה לי ופעמים נכסה ממני, פעמים מאיר לי ופעמים מסתתר. אבל באותם רגעים שהוא נגלה לי, לא בזכותי אלא בחסדו יתברך, באותם רגעים אני טובל את קולמוסי ומדיוֹ של אמונה אני רוקם את מעשיי, ולוואי ודברים היוצאים מן הלב ייכנסו ללבבות ויוסיפו אהבה ואחווה ושלום ורעות ותימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.

 >>> מתוך דברים שנאמרו בישיבה של מליאת האקדמיה, א' באדר ב' תשע"א (7 במארס 2011).