אמצו ביטוי: לאשורו, מתום, נופך, קב ונקי

לַאֲשׁוּרוֹ

כיום 'מבינים דברים לַאשורם', 'רואים את המצב לַאשורו' וכדומה – והכוונה היא להבנה או לראייה נכוחה ומדויקת. מניין הביטוי? במשלי נאמר: "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר וְעָרוּם יָבִין לַאֲשֻׁרוֹ" (יד, טו). המילה 'אשור' מופיעה כמה פעמים במקרא, ומשמעה 'צעד' או 'רגל'. כוונת הפסוק במשלי היא שהערום – שלא כמו הפתי – יבין את צעדו (לאשורו = את אשורו), כלומר יבין את דרכו ויפעל בדרך מושכלת.
בעברית של ימי הביניים החלו להשתמש במילה 'לאשורו' כתואר הפועל (בדומה לצירוף 'לאמִתו'): 'להבין דבר לאשורו', כלומר 'בצורה נכונה', 'כהלכתו', 'במדויק'. וכך 'לאשורו' משמש גם בלשון ימינו.

מְתֹם

המילה מתֹם מופיעה בתנ"ך בהקשר שלילי: "מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן" (ישעיהו א, ו); "אֵין מְתֹם בִּבְשָׂרִי" (תהלים לח פס' ד, ח). מתום הוא מקום שלם ובריא בגוף. שורש המילה הוא תמ"ם – והוא מציין שלמות, כמו המילים תֹּם, תמים.
כיום יש המשתמשים בטעות בצירוף 'אין בו מתום' או 'ללא מתום' במשמעות 'אין בו פגם', 'ללא רבב', ואולם המשמעות הנכונה היא הפוכה: אין בו איבר שלם, פצוע לגמרי, ומכאן 'שכולו פגמים'.

נֹפֶךְ

נופך הוא אחת משתים עשרה אבני החושן הנמנות בספר שמות. בתלמוד הבבלי נזכרת אבן זו בהקשר של קידושי אישה: במקרה שאישה מסרה טבעת לתיקון לאיש מקצוע ובהמשך מסכימה להתקדש לו בטבעת המתוקנת – החכמים מסכימים ש"אם הוסיף לה נופך משלו – מקודשת", והכוונה היא שהאיש מוסיף לטבעת אבן טובה משלו.
במשמעות מושאלת 'הוסיף נופך משלו' פירושו 'הוסיף משהו משלו לדבר', למשל לשם ייפוי. כך ספגה המילה 'נופך' משמע של 'דבר־מה נוסף', 'גוון כלשהו': יש שמוסיפים נופך אישי למשהו, לעתים דבר מקבל נופך קליל, ויש שעיצוב מסוים מעניק לדבר נופך של רכות, של חן או של מסתורין וכיוצא באלה.

קַב וְנָקִי

הביטוי קב ונקי פירושו 'מעט אך טוב', 'מצומצם בהיקפו ומשובח בטיבו'. נוהגים להשתמש בביטוי זה לתיאור של נאום, הרצאה, מאמר וכדומה. מקור הביטוי בתלמוד הבבלי: "משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי", ורש"י (לגיטין סז ע"א) מפרש: "לא לימד הרבה כשאר חבריו אלא מה שאומר בבית המדרש נקי הוא שהלכה כמותו לעולם". וייתכן שמקורו המוחשי של הביטוי בעניין של קמח – מעט קמח אך מנופה היטב.
המילה 'קב' מציינת מידה (קצת פחות מליטר וחצי), והיא מוכרת בעיקר מספרות חז"ל. בשימוש מושאל המילה מציינת חלק קטן, למשל בצירוף 'קב חרובים' (מידה קטנה של חרובים). צורת הרבים קַבִּים, כגון במימרה "עשרה קַבִּים יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו" (בבלי קידושין מט ע"ב).