ערים וחלקיהן: "פרקי לשון לנוער" מאת מאיר מדן

לשוננו לעם, כרך ה (תשי"ד), עמ' 14–18

צילום של ירושלים - מתמונת לווין

הערה: הדברים מובאים כלשונם בהתאמות לכללי הכתיב והפיסוק התקפים היום. ההסברים והדוגמאות המובאים במאמר נכונים לתקופת כתיבתו.

א.

הבה נתבונן במספר מונחים שנקבעו לציין ערים לסוגיהן. עיר אנו קוראים ליישוב שיש בו אוכלוסייה רבה ומוסדות ציבור, ושרוב האוכלוסייה בו עוסקת במלאכה, במסחר ובתעשייה. השם עיר אינו כולל יישובים חקלאיים, שהם כפרים, מושבות, מושבים וכדומה.

לא כל הערים דומות זו לזו בגודלן, באופיין ובשאר תכונותיהן. ומשום כך אנו משתמשים בכמה וכמה שמות לציין סוגים של ערים.

עֲיָרָה זוֹהי עיר קטנה; אין היא כפר, שהרי תושביה ברובם אנשי מלאכה ומסחר ולא עובדי אדמה. ולכלל עיר גדולה לא הגיעה, שהרי שטחה ומספר תושביה אינו רב; גם חיי הציבור וחיי התרבות אינם מפותחים בה, ואין בה אותו ריבוי מוסדות ובתי ספר כמו בעיר גדולה. ולעומת זאת הכְּרַךְ הוא עיר גדולה. כיום אנו קוראים כְּרַךְ לעיר שתושביה הם יותר ממאה־אלף נפש. ירושלים, תל־אביב וחיפה, למשל, הן כְּרַכִּים.

שמות אלה שהזכרנו (עיר, עיירה, כרך) מביעים הבחנה בין הערים לפי גודלן. שמות אחרים מציינים את הערים לפי מקומן או לפי תפקידן. למשל, עיר מִבְצָר היא עיר שיש בה ביצורים צבאיים, ועיר־חומה היא עיר מוקפת חומת מגן. לעומתן עיר פְּרָזוֹת היא עיר שאין לה לא חומה ולא ביצורים ולא צבא. וכך נקראת העיר שבה מרוכזים שלטונות המדינה – עיר בִּירָה. עיר השוכנת ליד הים נקראת עיר חוֹף. ואם יש בה נמל למעגן אניות, הרי היא עיר נָמֵל. אם זו עיר השוכנת ליד גבול המדינה – הרי זו עיר סְפָר.

עיר מרכזית, שאינה עיר בירה דווקא, נקראת מֶטְרוֹפּוֹלִין. זוהי עיר השוכנת במרכזו של חלק ארץ, וסביבה שוכנות ערים קטנות שיש להן קשר כל־שהוא אליה. מוסדות המחוז נמצאים בה, בתי הספר התיכוניים והמקצועיים והגבוהים שבה – משמשים גם את בני הערים הקטנות שבמחוז. המילה "מטרופולין" מקורה יווני, ופירושה המדויק – עיר־אֵם, דומה לביטוי העברי המקורי "עיר ואֵם בישראל" (שמואל ב כ, יט). עיר כזו היא מעין אֵם לעיירות, שהן בָּנות. מן התנ"ך אנו למֵדים שעיירות קטנות נקראות בָּנות, למשל: חשבון ובנותיה (במדבר כא), אשדוד ובנותיה, עזה ובנותיה (יהושע טו). לעיירה המרוחקת מן המרכז, מן המטרופולין, אנו קוראים עיר שָׂדֶה. ואם זה יישוב עירוני סמוך לעיר הגדולה, אנו נוהרים לקרוא לו קִרְיָה; כמו הקְרִיּוֹת [או הקְרָיות] שעל יד חיפה: קריית ביאליק, קריית מוצקין, קריית שמואל. בתנ"ך "קריה" היא עיר בכלל. אבל בשימושנו נתייחד השם הזה לעיר קטנה הסמוכה למטרופולין, ובזמן האחרון משמש השם "הַקִּרְיָה", בה"א הידיעה, כשם לשכונת משרדי הממשלה.

לבסוף נזכיר עוד סוג מיוחד של יישוב – עִיר גַּנִּים; זהו יישוב עירוני, על פי רוב חלק של עיר גדולה, שיש בו גנים, אבל תושביו אינם חקלאים אלא אנשי עיר.

ב.

עכשיו נשתדל להכיר את חלקי העיר בשמותיהם המדויקים ולהבחין בין השמות האלה לפי שימושם. הרי לנו למשל, ארבע המילים: שכוּנה, רוֹבע, אזור, פרבָּר (או פרוָר). כולן מציינות חלקי העיר, אבל יש להבדיל ביניהן, ובשימוש המדויק מבדילים ביניהן באמת. בשם שכונה אנו קוראים לחלק מיושב ומאוכלס בעיר, שנבנה בתכנית מסוימת, כגון שכונת הבּוּכארים בירושלים, שהוקמה לפני עשרות שנים אחדות לשם שיכון עולי בוכארה; או שכונת מאה שערים, שהוקמה לשם שיכונם של יהודי היישוב הירושלמי הוותיק שפרצו מחומות העיר העתיקה ושאפו להרחבת היישוב היהודי בירושלים. וכן כל שכונה נוסדה בזמן מסוים ולתכלית מסוימת.

השם רֹבַע מכוּון בעיקר לחלק גדול של הכרך. גם בלשונות אירופה נקראים החלקים הגדולים של הכרך בשם הגזור מן המספר "ארבע". רוֹבע היא בעיקר רֶבַע העיר. ירושלים העתיקה, למשל, הייתה מחולקת לארבעה רבעים: רובע היהודים, רובע הנוצרים, רובע המוסלמים ורובע הארמנים. ובניו־יורק, למשל, ידוע רוֹבע הכוּשים, בפאריס – הרובע הלטיני.

בשם אֵזוֹר אנו קוראים לחלק העיר בעיקר לפי מטרתו ואופיו הכלכלי, בין שהחלק גדול ובין שהוא קטן. מדברים על אזור מגוּרים או אזור מסחרי, על אזור תעשייתי [כיום אזור תעשייה], כלומר על אזור שמתרכזים בו בתי דירה, בתי מסחר או בתי חרושת.

פרבר או פרוָר [כיום פרוור] הוא שם לשכונה במבואות העיר, כמו למשל בית הכרם ובית וגן בירושלים, או שכונת התקוה בתל־אביב.

נפנה עתה לחלקים קטנים יותר בעיר. אין צורך להסביר את ההבדל בין רחוב ובין סִמטה; הכול מבחינים בין שני אלה. אולם ראוי שנלמד עוד שם עברי למין רחוב מיוחד, הכוונה למָבוֹי. מבוי זוהי סמטה צרה ביותר, שאינה משמשת את הרבים, אלא רק מעטים משתמשים בה: דיירי הסביבה או העוברים בה לרגל עבודתם. יש מבוֹי מפולש ויש מבוֹי סתום. מבוי מפולש זוהי סמטת מעבר צרה, שאדם משתמש בה כדי לקצר את דרכו ולעבור מרחוב אחד לרחוב אחר. המבוי הסתום הוא מבוֹי שאין מוצא ממנו, משום שבקצהו האחרון עומד בית לרוחב המבוי או שבנויה שם גדר. מבוי כזה משמש רק את מי שרוצה להיכנס לאחד הבתים שבמבוי עצמו.

וכאן כדאי ללמוד גם ביטוי שמשתמשים בו הרבה בלי שתהיה הכוונה לבתים ולסמטאות ממש. כשאנו רוצים לומר שאדם נסתבך בפעולתו, שעשה מעשים שאי אפשר לו להמשיך בהם, אנו אומרים שנכנס למבוי סתום, כלומר נכנס ואינו יכול להתקדם.

ומה בין המילים: כיכר, רחבה, מגרש?

הכִּכָּר היא עגולה; זהו בעיקר שטח עגול בפרשת הרחובות, במקום מרכזי בעיר, ויושבי תל־אביב שביניכם מכּירים כמה כיכָּרות כאלה, כגון כיכּר דיזנגוף ועוד.

הרְחָבָה היא שטח מרובּע שמקצותיו יוצאים רחובות לכיווּנים שונים. אף הרחבה היא מקום לשימוש כללי של העוברים והשבים, כמו הכּיכּר.

המִגְרָשׁ, כפי שאנו משתמשים במילה זו היום, היא חלקת אדמה מיועדת למטרה מסוימת: לבניין, לחניית כלי רכב, למשחקים וכדומה. המילה מִגְרָשׁ בתנ"ך ציינה משהו שונה מזה: שטח אדמה פנוי מחוץ לאזור המגורים, המשמש למרעה לבהמות, כמו שנאמר: והיו הערים להם לשבת, ומגרשיהם יהיו לבהמתם ולרכושם ולכל חיָּתם (במדבר לה, ג). אבל אין זו המילה היחידה ששונה מובנה בלשון העברית החדשה ממובנה הקדום בתנ"ך ובתלמוד. צורות החיים נשתנו, ואתן נשתנתה גם משמעותן של מילים רבות.