Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

לוט רצ"ב ומצ"ב

הביטויים לוט, רצ"ב ומצ"ב משמשים שלושתם בלשון של תכתובות לציון דבר המצורף למכתב.

לוּט

לוּט פירושו 'עטוף', 'מכוסה', 'נתון בתוך'. מקור המילה בתנ"ך, בדברי אחימלך הכוהן לדוד: "חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה – הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד" (שמואל א כא, י). שם תואר זה קשור אל הפועל הֵלִיט – עטף, כיסה – ככתוב "וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ" (מלכים א יט, יג).

את השימוש במילה לוּט בהקשר של דבר המצורף למכתב מצאנו בטקסטים למן המאה התשע־עשרה. למשל: "וקבעתי קושיא זו עם מה שהשבתי לו […] והנה היא לוטה פה" (איגרת מאת ר' שמואל סג"ל לנדא, 1811), "והחישה את המכתבים הלוטים בזה לידי בעליהם" (מרדכי אהרן גינצוברג, קרית ספר, 1835). בהקשרים אלו ודומיהם המילה לוּט מציינת כי הדבר נתון בתוך המעטפה או בתוך המכתב המקופל. אך בהמשך – בשל השימוש הרווח במילה בהקשר של מכתבים – היא נתפרשה במשמעות 'מצורף', וכיום יש הנוקטים אותה גם כאשר הדבר המצורף אינו עטוף כלל כגון צרופה של מכתב אלקטרוני.

מבחינה דקדוקית לוּט היא צורת בינוני סביל (בינוני פָּעוּל). צורות סבילות דומות הן מוּל (=נימול; יהושע ה, ה), סוּג ('סוגה בשושנים' – כלומר מסויגת, גדורה) וסוּד ("בור סוד שאינו מאבד טיפה" – כלומר בור מסויד) – כולן מגזרת ע"ו.

רבים נוקטים בטעות "לוּטֶה" או "לוֹטֶה" הן בהקשר של מכתבים הן בהקשרים אחרים ("לוטה בערפל"), אך כאמור הצורה הנכונה היא לוּט, ובנקבה לוּטָה. ימיו של השיבוש כימי השימוש במילה בהקשר של מכתבים וכדומה, ואפשר למוצאו אף בלשונם של סופרים. מעניין שעגנון נקט צורה זו בצעירותו במהדורה הראשונה של סיפורו 'והיה העקוב למישור' (1912): "ושטר של כמה מאות רייני"ש כסף לפניו לוטה במכתב אביו המנוח", אך במהדורות מאוחרות יותר תיקן וכתב: "כרוך במכתב אביו המנוח".

רצ"ב

רצ"ב הם ראשי תיבות של 'רצוף בזה' – רָצוּף במשמעות 'מצורף'. במקורות רָצוּף פירושו מלא או משובץ: "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם" (שיר השירים ג, י). משמעות קרובה היא 'ערוך זה לצד זה', 'בא ברצף'. למשל: "בין רצופין ובין מפוזרין" (בבלי כרתות י ע"א). השימוש בתואר רָצוּף לציון דבר מצורף מצוי גם הוא בטקסטים מן המאה התשע־עשרה. למשל: "כי הריץ אלי מכתב ובו רצוף מכתב אלישבע אליו" (אברהם מאפו, עיט צבוע א, 1857).

כאשר נוקטים את הצירוף המלא מומלץ להתאים את שם התואר למין ולמספר של שם העצם: 'רצוף בזה תצלום', 'רצופה בזה המחאה', 'רצופים בזה המסמכים החסרים'.

מצ"ב

מצ"ב הם ראשי תיבות של 'מצורף בזה'. הביטוי הזה הוא המובן ביותר מן השלושה, אך כנראה גם המאוחר שבהם בהקשר של מכתבים (מצאנו לו תיעוד רק במאה העשרים). גם כאן נתאים את שם התואר למין ולמספר של שם העצם, כגון 'מצורפת בזה המחאה'.