במעגלות הזמן

"וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (בראשית א, יד)

שָׁנָה

במעגלות הזמן: לוח שנההמילה שָׁנָה משותפת למשפחת הלשונות השמיות. מדקדקי ימי הביניים סברו כי יש קשר בינה ובין המילה שְׁנַיִם והפועל שָׁנָה (חזר, עשה שנית) "לפי ששבה השמש שנית אל הנקודה שהחלה ממנה" (רד"ק, ספר השרשים). ואולם ההשוואה ללשונות אחרות מלמדת כי מדובר בשורשים שונים (למשל המקבילה הארמית לפועל שָׁנָה היא תְּנָא, ואילו המקבילה למילה שָׁנָה היא שְׁנָא ובעיקר שַׁתָּא – ב־ש ולא ב־ת). יש חוקרים הקושרים את המילה שָׁנָה אל הפועל שִׁנָּה ומשערים כי היא קרויה על שם חילופי העונות והזמנים. אחרים רואים בה מילת יסוד שמית קמאית שאינה קשורה למילים אחרות.

חֹדֶשׁ

המילה חודש מציינת ביסודה את הירח בהתחדשותו. מכאן היא התגלגלה לציון היום שבו נראה מולד הירח, ואחר כך לציון פרק הזמן שבין מולד אחד למשנהו.

שָׁבוּעַ

המילה שָׁבוּעַ, הרגילה כל כך בלשוננו, נדירה למדי בתנ"ך. לרוב היא באה בו בצורת הרבים, ובתורה היא נזכרת בעיקר בהקשר של חג השבועות. לצד המשמעות 'פרק זמן של שבעה ימים' יש שהמילה שבוע מציינת בתנ"ך שבע שנים.
רק בימי הביניים קיבלה המילה שבוע את המשמעות של שבעת הימים שמיום ראשון עד שבת. בלשון חז"ל משמשת במשמעות זו המילה שַׁבָּת, כגון בצירוף 'אחד בשבת' שפירושו יום ראשון בשבוע.
צורת הרבים של שָׁבוּעַ היא שָׁבוּעוֹת בקמץ (גם בנטייה: שָׁבוּעוֹת־, שָׁבוּעוֹתֵיכֶם), ואילו בנטיית היחיד יש שווא: שְׁבוּעַ־(הספר), שְׁבוּעַיִם וכן שם התואר שְׁבוּעִי והמילה שְׁבוּעוֹן.

יוֹם, יְמָמָה

המילה המקראית יוֹם מציינת את שעות האור: "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה" (בראשית א, ה) ובהרחבה את היחידה השלמה של היום והלילה: "וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ" (בראשית ז, יז; והשוו לפסוק יב: "וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה"). בעברית החדשה נתייחדה ליחידה השלמה המילה יְמָמָה – על פי יְמָמָא הארמית המציינת דווקא את שעות האור.במעגלות הזמן: שעון

יוֹם יוֹם פירושו בכל יום, למשל בברכה "ברוך ה' יום יום" (על פי תהלים סח, כ). בעברית החדשה הצמד יוֹם־יוֹם מציין עניין רגיל ושגרתי, כגון 'חיי יום יום', 'בגדי יום יום', ומכאן שם התואר יוֹם־יוֹמִי.

שָׁעָה

המילה שָׁעָה נשאלה ללשוננו מן הארמית. היא רווחת בספרות חז"ל במשמעות 'זמן', כגון בביטויים 'בשעה ש־', 'דייה לצרה בשעתה', ובייחוד במשמעות של זמן קצר או מוגבל, כגון 'שעה קלה', 'חיי שעה', 'שעת רצון'. בד בבד שימשה המילה לציון 1/12 מן היום (החלק המואר של היממה), ומטבע הדברים אורכה לא היה קבוע. בהמשך הוחלפה השעה היחסית ביחידת זמן קבועה, ומאז שעה היא 1/24 מן היממה. המילה שעה במשמעות זו היא הרווחת כיום וממנה נולד השָׁעוֹן. עם זאת לא נעלמה משמעות הזמן הכללית של המילה, ולצד ביטויים שירשנו מתחדשים בעברית של ימינו שימושים דוגמת 'שעת סיפור', 'מערכת שעות', 'צו השעה', 'ועדת שעה' (ועדת אד־הוק), 'הגיעה השעה'.

דַּקָּה

המילה דַּקָּה מתרגמת את המילה הלטינית minuta שמשמעה המילולי 'קטנה'. קדמה לה כבר בימי הביניים המילה דַּק (בזכר) באותה משמעות. מילה זו מוכרת גם מן השירה העברית החדשה: "תבל זו רבה ודרכים בה רב, נפגשות לדק [=לדקה, לרגע] נפרדות לעד" (רחל, זמר נוגה), "לזרז על לוח שעון את מרוץ הדקים" (לאה גולדברג, ימים לבנים).

שְׁנִיָּה

המילה שְׁנִיָּה מתרגמת את המילה הלטינית secunda במשמעות 'החלוקה השנייה של השעה' (לאחר החלוקה לדקות). המילה שנייה מצויה כבר בספרות ימי הביניים, ולצידה אפשר למצוא גם את צורת הזכר שֵׁנִי.

 

קובץ מעוצב