כשלעצמו או לכשעצמו

'כשלעצמו' פירושו 'כשהדבר עומד לעצמו, כשבוחנים אותו ללא תלות בדברים אחרים'. למשל: "הרעיון כשלעצמו יפה וראוי, אך יהיה קשה ליישמו בלי תמיכת ההנהלה".

הביטויים 'כשלעצמו', 'כשלעצמי' וכדומה נוצרו בדורות האחרונים, והם קיצור של 'כשהוא לעצמו', 'כשאני לעצמי' וכדומה. הינה דוגמאות לשימוש בביטויים המלאים: "והמעשה הזה, כשהוא לעצמו, אינו כלום בערך אל המטרה שרוצה הממציא להשיג" (אחד העם, על פרשת דרכים); "אבל כשאני לעצמי יש לי עוד ספקות בענין זה" (משה ליב ליליינבלום, עולם התהו). נראה שגם ביטויים אלו מאוחרים למדי בשימושם זה. אומנם במשנה נאמר על הלל הזקן: "הוא היה אומר: אם אין אני לי – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני? ואם לא עכשיו – אימתי?" (אבות א, יד), ואולם "כשאני לעצמי" כאן פירושו 'כשאני בשביל עצמי', 'כאשר אני עושה למען עצמי'. שימוש קרוב יותר לזה של לשון ימינו מצאנו במדרש המאוחר פסיקתא זוטרתא: "שאין קרויה בהמה אלא כשהיא לעצמה, אבל כשהיא במעי אמה היא כאבר אחד מן האברים של בהמה…" (כלומר רק לאחר שבהמה נולדת ועומדת לעצמה היא קרויה בהמה וכבר אינה נחשבת חלק מאימהּ).

"לכשעצמו" אינו אלא שיבוש של 'כשלעצמו'. מקורו של השיבוש בהיקש מוטעה: הרצף לִכְשֶׁ־ בא לעיתים לפני פועל בעתיד במשמעות 'כאשר'. לדוגמה: "ואל תאמר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה [=כשאתפנה מעיסוקיי אלמד תורה], שמא לא תִפָּנֶה" (אבות ב, ד), "קרא והטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת. לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה" (בבלי שבת יב ע"ב). אך במקרה שלנו אין מדובר בפועל, ולכן הרצף לִכְשֶׁ־ אינו ממין העניין.

נכון אפוא לנקוט 'כשלעצמו', 'כשלעצמי' ולא "לכשעצמו", "לכשעצמי". ובעלי סגנון מעדיפים לנקוט את הצירוף המלא – 'כשהוא לעצמו', 'כשאני לעצמי'.