Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

הכול וכולם

'כולם יודעים ש־', 'לא כולם מסכימים', 'הלוואות לכולם' – שימוש זה במילה 'כולם' רווח מאוד בעברית בת זמננו. ואולם יש המסתייגים ממנו משום שאינו על דרך לשון המקורות.

המילה כֻּלָּם מורכבת מן המילה כֹּל ומכינוי הנסתרים (הם) – בדיוק כמו המילה כֻּלָּנוּ המורכבת מן המילה כֹּל ומכינוי המדברים (אנו). המילה כולם פירושה אפוא 'כל הם' – כלומר כל אלו שמדובר בהם, כל אלו שנזכרו. ואכן כך אנו מוצאים במקורות: "כִּי כָל הָעֵדָהכֻּלָּם קְדֹשִׁים" (במדבר טז, ג), "וַיַּחַץ אֶת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים, וַיִּתֵּן שׁוֹפָרוֹת בְּיַד כֻּלָּם…" (שופטים ז, טז), "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן… כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו, ותלמוד תורה כנגד כולם" (משנה פאה א, א).

לעומת זאת בניסוחים דוגמת 'כולם יודעים ש־' המילה כולם עומדת לעצמה ומשמעה 'כלל האנשים', 'כלל הבריות'. בעברית הקלסית משמשת במשמעות זו המילה הכול. למשל: "לְמִשְׁפָּטֶיךָ עָמְדוּ הַיּוֹם, כִּי הַכֹּל עֲבָדֶיךָ" (תהלים קיט, צא), "דיני ממונות – הכֹּל מלמדין זכות וחובה; דיני נפשות – הכֹּל מלמדין זכות ואין הכֹּל מלמדין חובה" (משנה סנהדרין ד, א). בלשון רשמית או גבוהה מומלץ לנקוט שימוש זה גם בימינו: 'הכול יודעים ש', 'לא הכול מסכימים', 'הלוואות לכול'. אבל כאשר מדובר בקבוצה מסוימת וידועה אין מניעה להשתמש במילה 'כולם': 'כולם עברו את המבחן' (כל תלמידי הכיתה), 'עדיין לא כולם הגיעו' (כל המוזמנים).

נעיר כי לצד השימוש במילה הכול במשמעות 'כלל האנשים', 'כלל הבריות' – הכול פירושו גם 'כלל הדברים', 'כלל הפעולות', ואולם במשמע הזה 'הכול' נתפס כיחיד: "הכול צפוי והרשות נתונה" (אבות, ג, טו), "שהכול נהיה בדברו" (מן הברכות). איש הלשון יצחק פרץ מדגים את ההבחנה הזאת: "הכול מוכן לסעודה" – כל הנצרך לסעודה; "הכול מוכנים לסעודה" – כל הסועדים.