מֵצַח נְחוּשָׁה

איור של קסדת נחושת והכיתוב: מצח נחושה או מצח נחוש?ח

נשאלנו מדוע אומרים 'במצח נחוּשָׁה' ולא 'במצח נחוש' אף שהמילה מֵצַח היא ממין זכר. שאלה זו יוצאת מן ההנחה שהמילה נְחוּשָׁה כאן היא שם תואר – צורת הנקבה של נָחוּשׁ, ולא היא.

מקור הביטוי 'מצח נחושה' בתנ"ך: "מִדַּעְתִּי כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה" (ישעיהו מח, ד). בפסוק זה המילה נְחוּשָׁה היא שם עצם – צורה אחרת של שם המתכת נְחֹשֶׁת, ולכן היא באה בהקבלה למילה בַּרְזֶל. הקבלה זו מוכרת גם מפסוקים אחרים, כגון "דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר, וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ" (ישעיהו מה, ב), "כִּי קַרְנֵךְ אָשִׂים בַּרְזֶל, וּפַרְסֹתַיִךְ אָשִׂים נְחוּשָׁה" (מיכה ד, יג). 'מצח נחושה' הוא אפוא מצח נחושת, ובהשאלה – מצח קשה כנחושת.

נעיר כי שם התואר נָחוּשׁ לקוח גם הוא מן התנ"ך ומקובל לפרשו 'חזק כנחושת': "אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי, אִם בְּשָׂרִי נָחוּשׁ" (איוב ו, יב).

 

נספח: דיון על 'נחוש' ו'נחושה' במדור לשוננו לעם משנת תש"ב

בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים התפרסם מדי יום שישי בעיתון הארץ המדור לשוננו לעם מטעם ועד הלשון. בתשרי תש"ב העיר אדם המכונה מ. ד. על השימוש המוטעה במילה נחושה כשם תואר. בעקבות זאת התפתח דיון על הפסוקים בספר איוב פרק ו:

(יא) מַה כֹּחִי כִי אֲיַחֵל וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי
(יב) אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי אִם בְּשָׂרִי נָחוּשׁ
(יג) הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי

הקטעים מן המדור מובאים ככתבם (בהשמטות):

מ. ד. – טעויות סופרים / י"ט בתשרי תש"ב, 10.10.1941
[…] "הישג זה בא לא רק מתוך החלטתי הנחושה".הסופר, סבר כי נחושה שם תאר ולא היא: נחושה שם עצם נרדף ל"נחשת". "דלתות נחשה אשבר" (ישעיה מה, ב) "גיד ברזל ערפך ומצחך נחושה" (שם מח, ד) "עצמיו אפיקי נחושה" (איוב מ, יח) "ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה" (ויקרא כו, יט). כאן אפשר היה לאמור: החלטתי החזקה או התקיפה.

תקון טעות של משיג / כ"ו בתשרי תש"ב, 17.10.1941
במדור "לשוננו לעם" מיום י"ט בתשרי העיר מר מ. ד. על הבטוי "החלטתי הנחושה" שאינו נכון, שהרי נחושה שם עצם, והביא דוגמאות לכך, אבל נשתמט ממנו הפסוק: "אם בשרי נחוש" (איוב ו, יב). נחוש הוא שם תאר ונכון איפוא לומר: החלטתי הנחושה.

מ. ד. – הצטדקות / ג' במרחשוון תש"ב, 24.10.1941
[…] מעיד אני עלי שמים וארץ, שהפסוק הנ"ל לא נתעלם ממני אלא שאני סמכתי על באורם של א. ז. רבינוביץ וא. אברונין לספר איוב, (הבאור יצא לאור בשנת תרע"ו ביפו). יורשה נא לי להביא את באורם לפסוק הנ"ל: "הפסוקים יא, יב יג – פין וש"ב אומרים, כי נחוש הוא תאר וזה זר מאד. כי אין אומרים מכסף כסוף (זהוב, זהובים הוא ענין אחר). והראב"ע אומר, שהוא שם עצם זכר וגם זה דוחק גדול, מלבד זה קשה הה' של האם אין עזרתי בי (פסוק יג), אחרי שאין שם לא שאלה ולא תמיהה. ע"כ נראה שיש כאן "סדור שנחלק" (אחד מל"ב מדות של ר"א, שעל ידה מתפרשים כמה פסוקים תמוהים), כלומר: הה' של האם מקומה בסוף מלת נחוש וקרי – נחושה. ועכשיו יתפרשו שלשת הפסוקים יא-יג ויתקשרו יפה בסדר זה". (עיין שם). – נחושה שם עצם על משקל גבורה".

מתוך: סמדר ברק ורונית גדיש (עורכות), שפה קמה – לקט מתוך המדור "לשוננו לעם", ירושלים תשס"ט, קטעים 375, 376, 377