איברי גוף: צדע, ארכובה, אצילי ידיים, גומץ

צֶדַע

צדע הוא החלק בפנים שבין המצח לאוזן. ברבים: צְדָעַיים.
המילה צדע מצויה בספרות חז"ל, למשל בתיאור תנוחתו של העובר: "מקופל ומונח כפינקס. שתי ידיו על שתי [=שני] צדעיו… וראשו מונח לו בין ירכיו…" (בבלי נידה ל ע"ב). המקבילה לצדע במקרא היא רַקָּה: "וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ" (שופטים ה, כו).
המילה צדע הולידה את ההצדעה – מחוות כבוד צבאית שבה שמים את היד על הצדע.

אַרְכֻּבָּה

ארכובּה היא ברך. המילה נזכרת בחלק הארמי של ספר דניאל (ה, ו): "וְאַרְכֻבָּתֵהּ דָּא לְדָא נָקְשָׁן" (=וברכיו זו לזו נוקשות), ורווחת בלשון חז"ל. במדרש הגורס ש"כל מה שברא הקב"ה בעולם ברא באדם" נאמר בין השאר: "עֱלִי ומַכְתֶּשֶׁת בעולם, עלי ומכתשת באדם. זה ארכובתיו של אדם".
מן המשמעות של ברך קיבלה המילה ארכובה משמעות של כלי כָּפוף, וכיום בעיקר ידית כפופה. מוכר במיוחד גל הארכובּה במנוע – ציר בעל ארכובות שהופך תנועה קווית לתנועה סיבובית.

אַצִּילֵי ידיים

בתמונה: האדם הוויטרובי, רישום של לאונרדו דה וינצ'י משנת 1490.בעברית הספרותית בת זמננו 'אצילי הידיים' הם החלק העליון של היד. לא כן במקורות.
כשירמיהו הנביא חוּלץ מבור האסורים בחבלים, הורו לו לשים בְּלוֹאֵי סחבות תחת אצילות ידיו, והכוונה כנראה לבתי השחי (הבדים הושמו בינם ובין החבלים כדי להקטין את החיכוך). בספרות חז"ל 'אצילים' הם מרפקים. במסכת סופרים נאמר על ספר תורה: "ולא יתננו על גבי ארכובותו ויתן אציליו עליו" – כלומר לא יניחנו על הברכיים ויישען עליו במרפקיו.
בית השחי והמרפק הם מקום חיבור (מִפְרָק), ואכן המילה 'אציל' קרובה למילים בלשונות שמיות שמשמען קשר וחיבור, כגון הפועל וַצַל בערבית.

גֻּמָּץ

גומץ הוא גומה או בור, כאמור במגילת קהלת: "חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל" (י, ח). למילה זו מקבילות בכמה מניבי הארמית.
במונחי האנטומיה של האקדמיה נבחר הגומץ לתרגום המילה הלטינית – שקע, גומה שטוחה, חלל בפני השטח של הגוף או של איבר. לפי זה 'גומץ המרפק' הוא החלק הפנימי של המרפק, ו'גומץ בית הברך' הוא החלק האחורי של הברך.