אריג הקנבס וקיטור הקנבוס מאת יעקב עציון

הצמח המכונה 'קנביס' עולה לכותרות חדשים לבקרים, אך אנשי ועד הלשון ישבו על מדוכת שמו העברי כבר לפני מאה שנה ויותר. הינה קיצור קורותיו בלשוננו:

במשנה ובתלמוד נזכר לא אחת צמח בשם קנבוס. סיבי הקנבוס שימשו להכנת בדים, ומכאן שמו של אריג הקַּנְבָס המשמש לציור, להכנת מפרשׂים ועוד. המשנה מתייחסת לצמח הקנבוס למשל בהקשר של איסור כלאיים: "אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים […] צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה – אם רוב מן הגמלים מותר ואם רוב מן הרחלים אסור […] וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה" (כלאיים ט, א). כלומר: אם התערבו יחד פשתן וקנבוס וסיבי הקנבוס רבים מסיבי הפשתן –  מותר לערבם עם צמר ואין בכך משום איסור כלאיים.

הרמב"ם בפירושו למשנה בערבית מסביר באיזה צמח מדובר: "אלקנב, כשמזקין בארץ יוצאין ממנו חוטין דומים לפשתן, ובגדים הארוגים ממנו מצוים הרבה" (מהדורת הרב קאפח, ירושלים תשכ"ז). השם הערבי 'קנב' (או 'קמבוס') והשם העברי 'קנבוס' לקוחים שניהם מן השם היווני kannabis. גם השמות המשמשים בלשונות אירופה התגלגלו כנראה מן היוונית, תוך השמטות וחילופים פונטיים: henf (גרמנית), hemp (אנגלית), chanvre (צרפתית).

בכתב יד קאופמן של המשנה בא שם הצמח בניקוד קַנְבֵס או קִינְבֵס, ובכתב יד וינה של התוספתא מתועדת גם הצורה 'קנביס' (כתיב זה עשוי לשקף את ההגייה קנבֵיס בצירי). אך בכתבי יד של התלמוד ובמהדורות הדפוס מופיעה לרוב הצורה 'קנבוס', ובצורה זו המשיכה המילה להלך בקרב הלומדים דורות הרבה.

"שש זה פשתן הביאה מן הקנביס פסולה" – תוספתא מנחות ט, יז, כתב יד וינה 20 (המאה הי"ד).

"שש זה פשתן הביאה מן הקנביס פסולה" – תוספתא מנחות ט, יז, כתב יד וינה 20 (המאה הי"ד).

בראשית שנת תרמ"ח (ספטמבר 1897) החל אליעזר בן־יהודה לפרסם בעיתונו "הצבי" תרגום של "ספור נפלא להסופר המפורסם הצרפתי שול ורן" בשם "סביב הארץ בשמנים יום". בפרק יב מסופר על תכנון מבצע ההצלה של האלמנה ההודית אאודה: "וַיהי אך נטו צללי ערב, כשש שעות אחרי הצהרים, ויחליטו לרגל את המקום סביב הפגוד. זעקות הפָקִירִים חָדְלוּ חָדֵלּוּ. שכרון ההנק [מין שיקוי], והוא משקה אפיום מעורב במִשְׁרַת קנבוס, השליך עליהם אכן תרדמה חזקה, כמנהגם תמיד, והיֹה תהיה אולי יכֹלת להתגנב ביניהם עד המקדש". בן־יהודה נוקט בתרגומו את הצורה המקובלת 'קנבוס', וכאן כבר נזכר הצמח לא בהקשר של סיבים ובד אלא בהקשר של שיכרון ותרדמה. בהמשך מסופר גם על "פעולת השכרון אשר יוליד קִטוֹר הקנבוס" – היינו העשן העולה ממנו.

בשנת תרע"ג (1913) פרסם ועד הלשון את המחברת השלישית של "זכרונות ועד הלשון", ובה ראתה אור הרשימה "הצמחים המצויים בארץ". בהקדמה לרשימה נכתב: "שמות הצמחים וחלקיהם הם אבן המחלקות בבית ספרנו החדש שבארץ, שהמקצוע הזה לוקח בו חלק הגון כראוי לעם היושב על אדמתו. מורי הגליל, הראשונים שהתחילו לעסֹק בזה ברצינות, קראו שמות לצמחים כפי מה שמצאו סִמוכים להם מן התלמוד ומן השפה הערבית, והמורים שביהודה המציאו להם שמות אחרים וג"כ [גם כן] על יסוד התלמוד והשפה הערבית: ועד הלשון השתדל להביא את הנגודים 'לעמק השוה' עד כמה שהשמות מתאימים באמת לצמחים […]".

השם העברי שנתנו אנשי הוועד לצמח שאנו עוסקים בו הוא קַנְבּוּס, על פי המקורות ובדומה להגייה הערבית קמבוס.

במילונים מאוחרים יותר של ועד הלשון ושל האקדמיה ללשון העברית אין אחידות בניקוד השם, ואנו מוצאים בהם את הצורות קַנָּבוֹס, קַנַּבּוּס וקָנַבּוֹס (אך לא 'קנביס' – השם המדעי הלועזי).

כיום שמו התקני של הצמח הוא קָנַבּוֹס, כפי שמנוקד במילוני האקדמיה למן שנת תש"ל (1970). במילון למונחי הביולוגיה הכללית משנת תשס"ט (2009) נקבע לצידו גם השם חֲשִׁישׁ על פי הערבית.

דף מתוך כתב יד ביזנטי משנת 512 לספירה של הספר De Materia Medica מאת הרופא היווני פדניוס דיוסקורידס. בכתב היד השמור בווינה איורים רבים של צמחי מרפא ותבלין, והוא נחשב מקור רפואי ובוטָני ראשון במעלה. לצד האיורים נוספו בתקופה מאוחרת שמות הצמחים בערבית ולעיתים גם בעברית. באיור הקנבוס אפשר לראות הוספות בערבית (מימין: קַנַוִיש; משמאל: קנב בסתני), ובפינת האיור משמאל מופיעה כתיבה עברית: "קַנַבִיש"

ייתכן שאפשר לזהות את השם "משה בן משה" בפינתו של איור אחר מכתב היד, והדבר טעון מחקר נוסף.

תודה לאפרים וקלָריטה חֵפץ על ההפניה לכתב היד.