כומר בנקבה

נשאלנו כיצד תיקרא אישה המשמשת בתפקיד כומר. המלצתנו היא כומרה, ובניקוד כָּמְרָה (בקמץ קטן שתנועתו o).

משקל פָּעְלָה – בקמץ קטן – הוא משקל בנקבה המקביל לעיתים למשקל המלעילי פֹּעֶל. למשל: יֹשֶׁר–יָשְׁרָה, עֹצֶם–עָצְמָה. משקל פָּעְלָה משמש גם לציון בעל חיים ממין נקבה במקביל למשקל פֹּעֶל לזכר: עֹפֶר–עָפְרָה. בדומה לכך אישה שהיא כומר תיקרא כָּמְרָה. בכתיב חסר הניקוד תיכתב המילה בווי"ו – כומרה (צורה נוטה של כומר).

בספרות העברית החדשה מצאנו מעט את הצורה כומרית – בעיקר במשמעות אשת הכומר (בדומה לרבנית שהיא אשת הרב). למשל: "לקול נביחתם של הכלבים פרצו מביתם הכומר והכומרית גם יחד…" (טוביה החולב, תרגום י"ד ברקוביץ), "היתה שם בבית הכומר אסופית אחת קלרה שמה. אמרה הכומרית לכומר, אילו היה הנער הזה מבקש ממני ליתן לו את קלרה לאשה הייתי נותנת לו" (שמואל יוסף עגנון, בחנותו של מר לובלין). גם בצורה זו מסתבר הניקוד בקמץ קטן: כָּמְרִית.

 

נספח: על המילה כומר וצורותיה

בשלושה מקומות בתנ"ך נזכרים כְּמָרִים – למשל בתיאור מאבקו של המלך יאשיהו בעבודת האלילים: "וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה" (מלכים ב כג, ה). כפי שעולה מן המקרא וממקבילות בלשונות שמיות אחרות מדובר בכוהני דת. גם בספרות חז"ל המילה משמשת לציון כוהן של דת זרה, ולמן ימי הביניים המילה רגילה בהקשר של כוהן הדת הנוצרית.

צורת היחיד של כְּמָרִים איננה מזדמנת בתנ"ך. המילונים משחזרים את הצורה כֹּמֶר (במלעיל) או כָּמָר (במלרע). בספרות חז"ל באה צורת היחיד 'כומר', ובהגייתה יש שתי מסורות: כֹּמֶר (במלעיל) או כֻּמָּר (במלרע; במסורת האשכנזית לעיתים גם ללא דגש: כּוּמָר). צורת הרבים בספרות חז"ל היא 'כמרים' וגם 'כומרים'.

מן הצורה כֻּמָּר נוצרו כמה צורות נקבה במשמעות 'נזירה': כֻּמָּרִיָּה, כֻּמָּרִית, כֻּמֶּרֶת (כמובא במילונו של בן־יהודה). הצורה כֻּמֶּרֶת עולה מן הכתיב 'כומרת' בנוסח הראשון של טוביה החולב בתרגום י"ד ברקוביץ (שבועון התורן, שנה ד, תרע"ז–תרע"ח). ייתכן כמובן שגם 'כומרית' בגרסה המאוחרת יותר של התרגום (שהובאה לעיל) אינה אלא כֻּמָּרִית. מכל מקום מכיוון שבעברית החדשה גברה ידה של הצורה כֹּמֶר – צורת הנקבה אמורה להיגזר ממנה כפי שהצענו.