נָעַל והנעיל

בתמונה: נעל

אנו נשאלים לעיתים מה הפועל המתאים לשימת נעליים לאחֵר – בעיקר לילדים.

התנ"ך וספרות חז"ל מעמידים לרשותנו שתי אפשרויות. בספר יחזקאל נאמר: "וָאַלְבִּשֵׁך רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ" (טז, י) – נָעַל בבניין קל. ובמכילתא דרבי ישמעאל: "לא ירחוץ לו רגליו ולא ינעול לו סנדליו" (נזיקין א). לעומת זאת בספר דברי הימים מצאנו: "וַיַּלְבִּשׁוּם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם" (ב כח, טו) – הִנְעִיל בבניין הפעיל. ובמשנה: "…המרחיץ, הסך, המלביש והמנעיל – עובר בלא תעשה" (סנהדרין ז, ו).

השימוש בפועל הִנְעִיל בבניין הפעיל (לעומת נָעַל בבניין קל) דומה לפעלים אחרים שיש בהם הבחנה ברורה בין הפעולה שהאדם עושה על עצמו ובין הפעולה הגורמת: 'לבש חולצה' לעומת 'הלביש את הילד בחולצה'; 'אכל מרק' לעומת 'האכיל אותו מרק'; 'קם ממקומו' לעומת 'הקים אותו ממקומו' ועוד. ואולם לא בכל הפעלים מתקיימת ההבחנה הזאת. בפעלים אחדים מתחום הלבישה הפועל בבניין קל משמש גם לפעולה הגורמת: חָגַר – 'חגר חגורה' וגם 'חגר את ילדיו (במכונית)'; עָנַד – 'ענדתי שעון' וגם 'ענדתי לבני את השעון'; חָבַשׁ – 'חבשה כובע', 'חבשה כובע לבִתה'.

אם כן נוכל לנעול לילד נעליים או להנעיל לו נעליים – הן על פי המקורות הן על פי שימושם של פעלים מקבילים.