בין אביב לקציר: קמה, אלומה, עומר, גדיש

קָמָה

קָמָהקמה היא תבואה לקראת הקציר. השם קמה – על שום קומתן הגבוהה והזקופה של השיבולים בשלב האחרון של גידולן.
המילה קמה נזכרת בציווי על ספירת העומר: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת" (דברים טז, ט), כלומר מתחילת הקציר.
במקרא ובספרות חז"ל קמה היא מילה רגילה, ואילו בעברית החדשה היא נחשבת מליצית, ומופיעה בכתיבה הספרותית, בשירה ובזמר.

אֲלֻמָּה

אֲלֻמָּהאלומה היא קבוצת שיבולים המאוגדות יחדיו. האלומה נזכרת בחלום יוסף: "וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי" (בראשית לז, ה-ז). פעם נוספת נזכרות אלומות בתנ"ך, וגם היא מוכרת מאוד: "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע, בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (תהלים קכו, ו).
בעברית החדשה – בעקבות לשונות סלביות – נשאלה המילה אלומה לתחום הפיזיקה: קבוצת קרני אור היוצאות ממקור אחד (שימוש זה מתועד כבר מסוף המאה הי"ט), וגם זרם של חלקיקים, כגון אלומת אלקטרונים ועוד.

עֹמֶר

עֹמֶרעומר – בדומה לאלומה – הוא קבוצת שיבולים: "כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה – לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה" (דברים כד, יט). ויש עומר שהוא מידה או כלי מידה, כנזכר בקשר למן (שמות טז): "וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר", "וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן", "וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא".
המילה עומר מוכרת כיום בעיקר מספירת העומר שמקורה בכתוב: "וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם… וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה, שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה" (ויקרא כג, י-טז). וחלוקות הדעות: לפי הפירוש המסורתי עומר כאן הוא מידה – עשירית האיפה גרגירי שעורה, אך יש המפרשים שיבולים ממש.

גָּדִישׁ

גָּדִישׁגדיש הוא ערמת תבואה, ערמה של אלומות או עומרים. המילה נזכרת בתנ"ך לצד המילה קמה, כגון "כִּי תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה" (שמות כב, ה).
פעלים מן השורש גד"ש מופיעים לראשונה בספרות חז"ל, ומשמשים שם קודם כול במשמעות עשיית גדיש: "וקוצרין וגודשין לפני העומר" (משנה פסחים ד, ח). בספרות חז"ל גם נולד הביטוי "גדש את הסאה", וכן צמד ההפכים 'גדוש' ו'מחוק' – המשמש עד היום במתכונים: כף גדושה לעומת כף מחוקה.