בין הנצחה לניצחון

הנצחה היא פעולה הנעשית לשם שימור הזיכרון. המילה הַנְצָחָה נוצרה בעת החדשה, והיא משמשת בלשוננו לפחות מתחילת המאה העשרים – כפי שעולה מעיתוני התקופה. בבסיסה של ההנצחה עומדת המילה נֵצַח: הקמת זיכרון נצחי ובר־קיימה לאדם או לדבר.
המילה נֵצַח (גם בסגול: נֶצַח) מקורה בתנ"ך, והיא רווחת בייחוד בצירוף לָנֶצַח שפירושו לעד, לעולם. משמעות מוכרת פחות של המילה עולה למשל מדברי דוד: "לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד" (דברי הימים א כט, יא). על פי המילים המקבילות מפרשים כאן את נֵצַח במשמעות הוד ותפארת, ואחרים מפרשים – כוח, תוקף, קיום. שימוש דומה במילה נֵצַח יש כנראה בדברי שמואל לשאול: "וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם, כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" (שמואל א טו, כט). נֵצַח יִשְׂרָאֵל הוא כינוי לה' ופירושו כנראה 'כוחו של ישראל' או 'תפארתו של ישראל'.

לְנַצֵּחַ פירושו לערוך מלחמה וגם לגבור על האויב, ומכאן נִצָּחוֹן. הפועל נִצֵּחַ רגיל בלשוננו למן ספרות חז"ל, ונראה שהחל לשמש בה בעקבות שימוש זהה בארמית. יש הקושרים בין משמעויות אלו של הפועל נִצֵּחַ ובין המילה נֵצַח על שתי משמעויותיה: זמן אין־סופי מזה, כוח ותוקף מזה. לפי הבנה זו המשמעות הבסיסית קשורה בקיום ממושך ומכאן גם יציבות, כוח והתגברות.
משמעות קרובה של הפועל נִצֵּחַ אפשר למצוא כבר בלשון המקראית המאוחרת. בספר מלכים נזכרים "שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה" (מלכים א ה, ל), ואילו בספר דברי הימים – המאוחר יותר – מסופר על "שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת מְנַצְּחִים לְהַעֲבִיד אֶת הָעָם" (דברי הימים ב ב, יז). בכמה פסוקים נוספים בדברי הימים ובעזרא לְנַצֵּחַ פירושו לנהל ולפקח.

בפתיחתם של חמישים וחמישה מזמורי תהלים אנו מוצאים את המילה מְנַצֵּחַ – כגון "לַמְנַצֵּחַ שִׁיר מִזְמוֹר", ומקובל לפרש שהכוונה למנגן או לראש המנגנים. מנצח התזמורת המודרני נוצר כנראה משילוב של המנצח הזה עם ניצוח במשמעות של ניהול ופיקוח, שהרי המנצח מפקח על כל הנגנים ומוביל את נגינתם.