שכם ושכמות

המילה שֶׁכֶם מקורה בתנ"ך: "וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ" בראשית כד, מה), "מִ שִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם" (שמואל א ט, ב), "וְהָיָה כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת" (שמואל א י, ט) ועוד. מקובל לפרש כי שכם הוא החלק העליון של הגב, ובמשמעות זו המילה משמשת עד ימינו, בעיקר בצירופים כגון 'טפיחה על השכם', 'הִטה שכם'. יש שפירשו כי שכם הוא כָּתֵף, כפי שעולה למשל מתרגום אונקלוס לפסוק הנזכר מסיפור רבקה: "וְהָא רִבְקָה נְפַקַת וְקוּלְתַהּ עַל כַּתְפַּהּ".

במילונים מצוין כי צורת הרבים של שֶׁכֶם היא שְׁכָמִים, ואולם אין לה כמעט תיעוד בספרות העברית לדורותיה.

בעברית החדשה משמשת לצד המילה שכם המילה שכמה במשמעות שונה מעט: שִׁכְמָה היא כל אחת משתי העצמות הרחבות והמשולשות שבגב העליון – העצמות המחברות בין עצם הזרוע לעצם הבריח. שימוש זה מצאנו לראשונה בכתביו של מנדלי מוכר ספרים מן המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, כפי שעולה מן ההקשר ומן המקבילה הגרמנית הנזכרת שם "שולטערבלאטט" (Schulterblatt). המונח שכמה נקבע במשמעות זו גם במילוני האקדמיה (לצד הצירוף עֶצֶם הַשֶּׁכֶם). לצורה שִׁכְמָה יש יסוד במקרא: "כְּתֵפִי מִשִּׁכְמָה תִפּוֹל וְאֶזְרֹעִי מִקָּנָה תִשָּׁבֵר" (איוב לא, כב). ואולם מן ההקשר בפסוק נראה שיש לקרוא את המילה במפיק בה"א – 'השכם שלה'.

לסיכום:
שֶׁכֶם – החלק העליון של הגב, החלק שבין הכתפיים. ברבים: שְׁכָמִים.
שִׁכְמָה – עצם השכם, כל אחת משתי העצמות הרחבות והמשולשות בחלקו העליון של הגב. ברבים: שְׁכָמוֹת.

נעיר כי המילה שכם רגילה בימינו בשני סגולים – שֶׁכֶם, וכך היא מנוקדת פעם אחת במקרא (תהלים כא, יג). בהיקרויותיה האחרות היא מנוקדת שְׁכֶם (בנפרד ובנסמך): "שְׁכֶם אַחַד" (בראשית מח, כב), "שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט), "וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית" (בראשית ט, כג). לדעת חוקר הלשון ישראל בן־דוד הניקוד בשווא ובסגול הוא ביסודו ניקודה של צורת הנסמך (לשוננו נח, תשנ"ד, עמ' 47).ניקוד זה בשווא ובסגול זהה לניקוד הרגיל של השם הפרטי שְׁכֶם (המקום והאדם).

הניקוד שֶׁכֶם בשני סגולים עולה בקנה אחד עם הצורות הנוטות בחיריק: שִׁכְמִי, שִׁכְמוֹ – על דרך דֶּגֶל דִּגְלוֹ.