אני תקווה

נמשיך בדרכנו זו, ואני תקווה שנצליח, סיים הנואם את דבריו הנרגשים.

'אני תקווה' הוא ביטוי שראשיתו בספרות העברית מן המאה התשע־עשרה. ככל הנראה נוצר ביטוי זה בהשראת ביטוי דומה בלשון המקרא ומתוך ניסיון לחקות את סגנונה של לשון זו. במזמור תהלים קט נאמר: "כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ… תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה". מקובל לפרש את המילים "ואני תפילה" במשמעות 'אני מתפלל' (בימי הביניים היו שפירשו: 'אני איש תפילה'), ומכאן כנראה נולד הצירוף 'אני תקווה' במשמעות 'אני מקווה'.

משפטים שבהם במקום נשוא שהוא פועל או שם תואר עומד נשוא שהוא שם עצם מופשט מוכרים ממקומות נוספים בתנ"ך: "וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, ב), "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה" (שמות יז, יב), "וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם" (שמואל א כה, ו), "אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר" (מלכים א י, ו), "וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה" (יחזקאל טז, ז), "אַל תְּהִי מֶרִי" (יחזקאל ב, ח) ועוד. משפטים במבנה זה יוצרים זהות בין הנושא ובין הנשוא: אני = תפילה; ידיו = אמונה וכו'. זהו אפוא כלי רטורי המעצים את הקשר בין השם לתואר או בין השם לפעולה – כאילו האדם המתפלל הוא עצמו תפילה, ובמשפט 'אני תקווה' – כאילו האדם המקווה הוא עצמו תקווה.

החל בספרות ימי הביניים אפשר למצוא את השימוש בביטוי 'אני תפילה' בתוספת פסוקית לוואי כבימינו, כגון "ואני תפלה לאלוהים שלא אכשל בדבר הלכה ולא אומר על טהור טמא ולא על טמא טהור" (שו"ת תשב"ץ מן המאה החמש־עשרה). את הביטוי 'אני תקווה' אנו מוצאים בספרות העברית החדשה. כך למשל בספרו של אברהם מאפו 'אהבת ציון' – ספר מן המאה התשע־עשרה אשר נכתב במכוון בסגנון מקראי – אומר גיבור הספר אמנון: "ואני תקוה, כי בוא יבוא חלום חננאל!" (הפיסוק על פי מהדורת דביר, עמ' לד).

בימינו יש הנוקטים את הביטוי הקרוב 'כולי תקווה'. במבנה זה הזהות בין האדם לתקוותו מודגשת עוד יותר, והשוו לביטויים 'כולי דאגה', 'כולי ציפייה' (זה גם מבנהו של הביטוי 'כולי אוזן', שנוצר בהשפעת ביטויים דומים בלשונות אירופה).

יש המסתייגים מן השימוש במבנים המליציים 'אני תקווה' ו'וכולי תקווה' וממליצים לנקוט תמיד את המבנה הפשוט 'אני מקווה'. יש שאינם נרתעים מן המליצות האלה, ויש הנוקטים דרך אמצעית ומשתמשים בצירופים אלו ודומיהם רק בהקשרים רשמיים וחגיגיים. מכל מקום אין מדובר בשאלה של תקן, אלא בשאלה של סגנון וטעם אישי.