נעילת סנדלים

אנו נשאלים לעיתים אם יש פועל מיוחד לנעילת סנדלים, ותשובתנו היא שאין פועל כזה.

מן הפניות החוזרות בעניין זה נראה שבקרב מקצת דוברי העברית במאה העשרים היה ניסיון לייחד לנעילת סנדלים פועל מיוחד: סָאַן (יש שאינם זוכרים את הפועל במדויק ושואלים על פעלים קרובים דוגמת ‘סָאַל’ או ‘סָעַל’). הפועל סָאַן בא פעם אחת בתנ”ך: “כִּי כָל סְאוֹן סֹאֵן בְּרַעַשׁ וְשִׂמְלָה מְגוֹלָלָה בְדָמִים, וְהָיְתָה לִשְׂרֵפָה מַאֲכֹלֶת אֵשׁ” (ישעיהו ט, ד). יש המפרשים סְאוֹן במשמע ‘שָׁאוֹן’ – ‘המולה ורעש’ – וסוֹאֵן במשמע ‘רועש’ (רש”י, רד”ק). אך בפרשנות המודרנית יש המפרשים סְאוֹן במשמע ‘נַעַל’ על פי מְסָאנָא בארמית ו־šenu באכדית. מקצת המפרשים כך קושרים גם את הפועל סָאַן לאותו עניין – נעילת נעליים. ואולם גם אם פועל זה מציין נעילת נעליים, אין סיבה לייחדו דווקא לסנדלים.

את הסנדלים נועלים כפי שנועלים נעליים, מגפיים, קבקבים וכדומה. ואכן הצירוף “נעילת הסנדל” רווח מאוד בספרות חז”ל – בייחוד בהקשר של איסור נעילת הסנדל ביום הכיפורים. אומנם בעברית בת ימינו התחדש הפועל סִנְדֵּל, אך רק במשמעות המושאלת של נעילת גלגלי מכונית באמצעות מתקן דמוי סנדל (“סנדלי דנוור”).

נעיר כי המילה סנדל עצמה נשאלה ללשוננו מן היוונית בתקופת חז”ל. במשנה ובתלמוד היא באה לעיתים לצד מַנְעָל, וברור שמדובר בשני סוגי נעליים. מקובל לראות בסנדל נעל פתוחה בעלת רצועות ובמנעל נעל סגורה. בלשון המקרא משמשת רק המילה נַעַל, והממצאים הארכאולוגיים מלמדים שרוב הנעליים ששימשו באותה תקופה היו דומות לסנדל של ימינו.