מילים בין כסה לעשור: ארשת, הוחיל, קיקיוני

אֲרֶשֶׁת

המילה אֲרֶשֶׁת מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד: "תַּאֲוַת לִבּוֹ נָתַתָּה לּוֹ וַאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָיו בַּל מָנַעְתָּ" (תהלים כא, ג). לדעת חוקרים בני ימינו אֲרֶשֶׁת היא בקשה ומשאלה, כפי שעולה ממילים דומות בשפות שמיות עתיקות ומן ההקבלה בפסוק ל'תאווה'. אולם לפי המסורת הפרשנית אֲרֶשֶׁת היא 'ביטוי' ו'דיבור'. וכך התגלגל הצירוף 'ארשת שפתיים' לתפילת ראש השנה: "אֲרֶשֶׁת שְׂפָתֵנוּ יֶעֱרַב לְפָנֶיךָ, אֵל רָם וְנִשָּׂא".
בעברית החדשה המילה אֲרֶשֶׁת באה בעיקר בצירוף אֲרֶשֶׁת פָּנִים, ובו היא מתפרשת כ'הבעה'.

הוֹחִיל

הפועל הוֹחִיל פירושו ציפה וקיווה: "קִוִּיתִי ה' קִוְּתָה נַפְשִׁי וְלִדְבָרוֹ הוֹחָלְתִּי". פסוק זה לקוח ממזמור תהלים קל שנוהגים לאמרו בעשרת ימי תשובה. בפועל הוֹחִיל גם נפתח פיוט ידוע מתפילת הימים הנוראים – תפילה מיוחדת לשליח הציבור: "אוֹחִילָה לָאֵל אֲחַלֶּה פָנָיו / אֶשְׁאֲלָה מִמֶּנּוּ מַעֲנֵה לָשׁוֹן".
פועל אחר מאותו שורש במשמעות קרובה הוא יִחֵל, ואף הוא נזכר באותו מזמור תהלים: "יַחֵל יִשְׂרָאֵל אֶל ה'". פועל זה רווח יותר בלשון ימינו, ואילו הוֹחִיל נשמר בעיקר בלשון הגבוהה.

קִיקְיוֹנִי

בסיומו של ספר יונה הנקרא בבתי הכנסת ביום הכיפורים נזכר צמח הקיקיון. לאחר צמיחתו המהירה ונבילתו הפתאומית אומר אלוהים ליונה: "אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד, וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה…?" (ד, י–יא).
בעברית החדשה נוצר מן הקיקיון של יונה שם התואר קיקיוני – המתאר דבר שעתיד להיעלם זמן קצר לאחר שהופיע, ומכאן שאין להתייחס אליו ברצינות.