ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה

בפיוט הידוע 'ונתנה תוקף', שנוהגים לאמרו בקהילות רבות בראש השנה וביום הכיפורים, נאמר: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". מעטים שמים לב כי הצורה 'מעבירין' איננה הצורה המתבקשת מצד הדקדוק. הלוא תשובה, תפילה וצדקה הן כולן מילים ממין נקבה, ולפיכך הניסוח המתבקש הוא 'מעבירות את רוע הגזרה'.

מדוע אפוא משמשת צורת הזכר 'מעבירין'? ומדוע רבים אינם מבחינים בכך?

בתלמוד הירושלמי נאמר: "אמר ר' לעזר שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה, ואילו הן: תפילה וצדקה ותשובה" (תענית ב:א, סה ע"ב; בשינויים קלים גם בקהלת רבה, בבראשית רבה ובפסיקתא דרב כהנא). אִמרה זו היא העומדת בבסיסה של השורה הנדונה בפיוט, ולכן סביר שהצורה 'מעבירין' מושפעת במינה הדקדוקי מן הצירוף 'שלושה דברים'.

עוד יש לזכור כי צורת הזכר נתפסת בעברית כצורה סתמית, ולכן יש שהיא משמשת גם ללא התאם, בלי שהדבר צורם לאוזניהם של דוברי העברית. כבר במשנה נאמר "שאין אכילה והקטרה מצטרפין" (זבחים ב, ה ועוד), בפיוט 'אל אדון' לשחרית של שבת נאמר "דעת ותבונה סובבים הודו (נוסח אחר: אותו)", ובימינו אפשר לשמוע משפטים דוגמת "האכילה והשתייה מותרים רק במזנון".

השימוש בצורות זכר לנקבה בזמן הווה (בינוני) אינו נחשב תקני, ואולם בזמני פועל אחרים נעשה הדבר לתקן: צורות העבר (שָׁמרוּ, נכנסוּ) משותפות לנסתרים ולנסתרות. צורות עתיד וציווי דוגמת 'תשמרו', 'ישמרו', 'שִמרו' משמשות כבר בתנ"ך גם לנוכחות ולנסתרות, ובלשון חז"ל הן דחקו לגמרי את צורות הנקבה.

נעיר כי בלשון התפילה והפיוט אפשר למצוא עוד דוגמאות של חוסר התאם דקדוקי. כך למשל בתפילת 'ארשת שפתנו', הנאמרת בראש השנה בקהילות אשכנז, מקובל הנוסח: "ארשת שפתנו יערב לפניך, אל רם ונשא" – המילה 'ארשת' מינה נקבה ואילו הפועל 'יערב' הוא בזכר. הבחירה בצורת הזכר 'יערב' היא כנראה על פי הפסוק בתהלים "יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי" (קד, לד), ובאותו אופן אפשר להסביר את "יערב לו ידידותך" בפיוט 'ידיד נפש'.

הפיוט 'יעלה תחנוננו' לערבית של יום הכיפורים מבוסס על התפילה הידועה 'יעלה ויבוא'. לפיכך – כדי לשמור על התבנית הזהה – משמשות בו צורות פועל בזכר גם כאשר השם הוא ממין נקבה, כגון "יעלה אנקתנו", "ויבוא צדקתנו", "ויבוא סליחתנו".

יש שחוסר ההתאם מקורו בדוחק החרוז: "עַטְּרֵם רוב ברכות, וחיים אֲרוּכוֹת, עדי עד מארי כות" (יוצר לשמיני עצרת, מחבר לא ידוע), "חַדֵּשׁ ימינו בגלות יָשָׁן, עוּרָה למה תישן?" (מתוך 'שבט יהודה', סליחות בנוסח עדות המזרח. ייתכן שהשימוש בשם תואר ממין זכר למילה 'גלות' קשור גם בתפיסת הסיומת ־וּת בימי הביניים כמציינת זכר בהשפעת הערבית).