תאריך בחודש

דרכים שונות משמשות בלשוננו לציון תאריך בחודש, ונשאלת השאלה מהי הדרך הטובה ביותר.

הבעת המספר המציין את היום בחודש

ראשית נדון בשאלה איך מביעים את המספר המציין את היום בחודש, כגון 2 ביוני, 29 בנובמבר. את דרך ההבעה של הימים בחודש למֵדים מן המקורות. הנה דוגמאות מלשון חז"ל: "תשעה באב", "עשרה בטבת", "חמישה עשר באב", "עשרים וחמישה בכסלו". בכל אלה המספר המציין את היום בחודש הוא מספר מונה בזכר (ולא מספר סודר כגון תשיעי, עשירי). גם בתנ"ך היום בחודש מצוין במספר מונה בזכר, כגון "בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (בראשית ח, ה, שמות מ, ב ועוד רבים), "בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ" (מלכים ב כה, ח), "בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ" (זכריה ז, א), ואף לא פעם אחת 'בראשון לחודש' וכדומה.

אם כן על פי המקורות הקלסיים הדרך המומלצת והנחשבת לתקנית לציון הימים בחודש אינה במספר סודר (ראשון, שני, עשירי) אלא במספר מונה בלשון זכר: אחד בכסלו, עשרה בטבת, אחד באפריל, שניים ביוני, עשרים ותשעה בנובמבר וכדומה.

נעיר כי מ־11 ואילך אין הבדל צורני בין המספר הסודר למספר המונה, וצורה כגון 'עשרים וחמישי בחודש' אינה תקנית כלל.

בתאריכים עבריים הנוהג הוא לציין את היום בחודש באותיות, כמו ט"ו בשבט, ה' באייר, כ"א בתמוז. דרך זו של ציון מספרים באותיות רווחת בכתיבה העברית במאות השנים האחרונות, כגון במספור של פרקים וסעיפים או בצירוף 'ד' אמות'. בתקופות קודמות מן הסתם לא הגו את שמות האותיות אלא את שמות המספרים שהן ציינו, כגון 'ארבע אמות', 'חמישה עשר בשבט'. ואולם בדורות האחרונים השתרש המנהג לומר את שמות האותיות בעקבות הכתוב: הֵא באייר, כָּף אָלֶף בתמוז, טֵית וָיו באלול (אבל טוּ בשבט, טוּ באב).

מילת היחס לפני שם החודש

בעברית בת ימינו מקובל השימוש במילת היחס ב לפני שם החודש, כגון א' באלול, 1 בספמטמבר, כדרך ההבעה הרגילה בספרות חז"ל.

עם זאת יש יסוד גם לשימוש במילת היחס ל:

במקרא התאריך מובע במבנים השונים מן המבנה המשמש בלשון חז"ל ובימינו, ולרוב בא בהם הצירוף 'לחודש'. למשל: "בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ" (ויקרא כג, ה; אבל בנדיר גם ב־ב: "בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה", במדבר ט, ג). יש המסבירים כי השימוש הרווח ב'לחודש' נובע מן המשמעות הבסיסית של המילה 'חודש' – ראש חודש, חידוש הירח, וכפי שמונים 'עשר שנים להולדת פלוני' כך מונים עשרה ימים לחודש, כלומר לחידוש הירח.

בספר נחמיה נמצא שימוש ב־ל במבנה דומה לזה של לשון חז"ל: "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל" (ו, טו, וראו גם ט, א). ובדומה לכך בתעודות בר־כוכבא, למשל: "בשנים לכסלו שנת שלוש לשמעון בן כוסבא נשיא".

חילופים בין מילות היחס ב ו־ל יש גם במקרים אחרים. למשל בלשון המשנה מתחלפים בלי הבדל משמעות בתוך ולתוך, ובימינו רגיל השימוש בצירוף ללא במשמעות בלא (בתנ"ך רגיל בלא, ובפסוק אחד בדברי הימים ללא). 'סעיף עשר לחוק' כמוהו כ'סעיף עשר בחוק', וכך גם לאחרונה ובאחרונה.

מכל מקום בעברית בת ימינו רווח השימוש ב־ל לפני המילה חודש, כגון "31 לַחודש" וכן במבנה "31 לשמיני" – כלומר כאשר החודש (הלועזי) מצוין במספר סודר. מבנה זה מצוי בספר חגי: "בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי [=כסלו]" (ב, י, וכן ב, יח).

יידוע התאריך

בהשפעת לשונות לעז נפוץ המנהג להוסיף יידוע לתאריך: 'השלושה במאי', 'עד העשרים ואחד לחודש', 'בָּארבעה עשר באוגוסט'. דרך זו אינה דרכה של העברית, ומומלץ מאוד להימנע ממנה ולומר 'שלושה במאי', 'עד עשרים ואחד לחודש', 'בְּארבעה עשר באוגוסט' – כמו 'בְּתשעה באב', 'בְּשבעה עשר בתמוז'.

גרש וגרשיים

בציון מספר היום באותיות יש להקפיד על השימוש הנכון בסימנים גרש וגרשיים. בגרש משתמשים כאשר יש אות אחת, כגון א' באב, י' באלול, כ' בתשרי, ל' במרחשוון. בגרשיים משתמשים כאשר יש שתי אותיות, והם באים ביניהן, כגון י"א באב, ט"ז באלול, כ"ט בנובמבר.

(בהקשרים אחרים שבהם האותיות משמשות לציון מספרים – בעיקר בציון פרקים ופסוקים – מומלץ שלא להשתמש בגרש ובגרשיים כלל. ראו כללי הפיסוק, דיני הקיצור.)