על ענייני ניסוח או ניסוח ענייני מאת שושנה בהט

לשוננו לעם, כרך לח חוברות ט–י (תשמ"ז), עמ' 532–551

המאמר הוא הרצאה שנשאה הכותבת לפני עורכי הספרים המדעיים באוניברסיטה הפתוחה בקיץ תשמ"ח.

הדברים מובאים בשינויים קלים בכתיב ובפיסוק. כמו כן נוספו כותרות ביניים. מקצת מן המילים הנדונות כאן נשתנתה ההחלטה בהן, ועל כך באות הערות עדכון.

הקדמה

כלל נקוט באקדמיה ללשון העברית, גם אם לא קיבל גושפנקה רשמית, שבענייני ניסוח אין היא מתערבת התערבות של ממש. רק לעתים רחוקות היא נזקקת לדיון בסוגיה של ניסוח, וגם אז מסקנת הדיון בוועדת הדקדוק נאמרת בדרך המלצה, וההחלטה אינה מובאת לדיון במליאת האקדמיה.

הסיבה למנהגה זה כפולה היא בעיקר. האחת: דרכי ניסוח, שלא כשימוש במילים, משתלבות כחלק בלתי נפרד בסגנונו של הכותב, וסגנון הוא מן הדברים המסורים לטעמו של אדם. והשנית: כתיבתו של אדם היא תולדה של חינוך ממושך, תולדה של קריאת דברי ספרות הכתובים בלשון של מופת, והם נספגים בו עד שנעשים חלק ממנו. משנתמעטו הדורות, ודברי ראשונים שוב אינם שגורים בפי הבריות כדרך שהיו שגורים לפנים, וניסוחם שוב אינו מתנגן בלב, נתמעטו גם אנשים המסוגלים לצקת את פרי רוחם בַכֵּלים המתוקנים שנועדו לכך מימים ראשונים, ועל כורחם משמשים אותם כלי הלשון שמקרוב באו.

נוסיף על דברים אלו עוד שיקול אחד. מטבעות לשון פושטים צורה ולובשים צורה. פעמים שביטוי חדש מתחבב על הבריות, ואף על פי שאינו מכוון לדרכי הניסוח של ראשונים, אין בו פסול גמור, וקשה לנעול בפניו את שערי הכניסה ללשוננו.

  1. דרך הדגשת עושה הפעולה

למרות המדיניות של אי־התערבות, ראתה האקדמיה להחליט על שני שימושי לשון פסולים הקשורים בסגנון. החלטה אחת היא דרך ההדגשה של עושה הפעולה, מעין: "הייתה זו הוועדה שחננה את האסיר". ניסוח מעין זה על טהרת התרגום הוא. הניסוח העברי המתוקן כך הוא: "הוועדה היא שחננה את האסיר". העמדת עושה הפעולה בראש המשפט משנה אותו למעשה מנושא לנשוא, ושינוי זה משַווה לו את אופי החידוש במשפט, ומכאן גם את אופי ההדגשה. מכל מקום כך הוא הניסוח בעברית, מעין דברי ראשונים: "אתה הוא שהקטירו אבותינו לפניך".

  1. משפט זיקה לא מקושר

ההחלטה האחרת של האקדמיה קשורה בהשמטת השי"ן במשפטי הזיקה, שאבא בנדויד מכנה אותה עקירת שי"ן,[1] ורמז יש בשם הזה, שרעה עקירה זו ללשוננו כעקירת שן. כוונתי, כמובן, למשפטים מעין: "הנושא עליו דיברנו", "המעיין ממנו שתינו". משפטים אלו אינם מצויים בפיהם של הדיוטות, אף לא בפיהם של מלומדי לשון וסופרי מופת. נמצא שהם שייכים למין מעמד ביניים, מעמד של אנשים שיצאו מכלל הדיוטות ולכלל משכילי לשון לא באו, הלוא הם עיתונאים, סטודנטים וכל בעלי היומרות לעברית "יפה". משפטים עקורי שי"ן מעין המשפטים שהובאו לדוגמה אין להם כל ייחוס בלשוננו. הטוען שיש כמותם במקרא ובלשון ימי הביניים, טענתו אינה טענה. אמנם במקרא מצויים פסוקים דוגמת "צור חסיו בו" (לא: צור אשר חסיו בו) וכן: "הָעֵדר ניתן לך" (לא: העדר אשר ניתן לך), ועוד הרבה כמותם. ואולם כל הפסוקים שמוטי 'אשר' – כולם נמצאים בשירת המקרא בלבד, לשון המשקפת רובד קדום, שלא הייתה בו לא מילת הזיקה 'אשר' ולא ה"א הידיעה, והייתה בה, כמובן, גם נטייה לבחירת צורות עתיקות אחרות בלשון, כגון חָסָיוּ בקיום היו"ד השורשית במקום חָסוּ – הצורה המאוחרת. הטוענים שההסתמכות על לשון השירה אינה פגם ושמא אפילו יתרון היא, דבריהם אין בהם כדי לשכנע, והוא משום שאילו באמת הייתה להם דרך המקרא אות ומופת, היה להם לאַחֵר את הכינוי אחרי הפועל על דרך "חסיו בו" ולא לומר: "בו חסיו", שכך הם כל פסוקי המקרא: הכינוי המחזיר אותנו אל השם הזוקק לעולם הוא אחרי הפועל. המבקש לחקות את לשון המקרא יש לו אפוא לומר: "הנושא דיברנו עליו", "המעיין שתינו ממנו". למותר לציין, שעוקרי השי"ן לא כך הם בונים את משפטיהם, ואל יאמרו אפוא שבעקבות המקרא הם הולכים.

אף בימי הביניים היו עוקרים את השי"ן, אבל עשו כך על פי הלשון הערבית, שעד היום מקובל להוסיף בה 'אשר' אחרי שם מיודע ולמנוע 'אשר' זו אחרי שם לא מיודע, למשל: "העניינים אשר ייאמר עליהם", אבל "ענייני שמות באו בספרי הנבואה" (מורה נבוכים, הקדמה) (صلة, صفة). וגם בלשון זו הכינוי המוסב בא אחרי הפועל.

ובכן לא דרך אבות היא שימוט השי"ן. ומניין לנו דרך זו? מתקופת המנדט, שהיו מתרגמים בה דברים מאנגלית. המבנה באנגלית: The man I saw, The book I picked up, The law mentioned in בלי that או which הוא שהטביע על לשוננו את המבנה "האיש אותו ראיתי".

ודרך אגב: התיקון "האיש שראיתי אותו" אינו תיקון למשפט הזה, משום שהכינוי 'אותו' אין לו דין של מילות היחס. "דיברתי על האיש" ממנו נגזור משפט זיקה: "האיש שדיברתי עליו", אבל "ראיתי את האיש" לא נגזור ממנו משפט זיקה: "האיש שראיתי אותו", אלא פשוט: "האיש שראיתי" – בלי 'אותו'.

למען האמת ראוי לציין שהעמדתו של הכינוי לאחר הפועל כך היא בלשון המקרא ובלשון חכמים. בתקופות שלאחר רבדים אלו יש סטיות כלשהן. למשל, בכל יום יראי אלוהים מתפללים: "היום יום… בשבת, שבו היו הלויים אומרים" לא: "שהיו הלויים אומרים בו", וביאליק לא נמנע אף הוא מלומר: "המעיין ממנו שאבו" לא: "המעיין שאבו ממנו".

כללו של דבר: משפט זיקה לא מקושר פסול הוא לפי החלטת האקדמיה. עד כאן. הרואה את לשון המופת ברבדים שהייתה בהם לשוננו לשון חיה, כלומר לשון מקרא ולשון חכמים, יעמיד את הכינוי המוסב אחרי הפועל דווקא, ולא יחזור כלל על הכינוי אותה, אותו וכו'.

  1. מקומן של המילים אמנם, אם כן, ובכן, כבר, עדיין

בשני הכללים האלה ראינו, שגורם הסטייה מן הדרך המקובלת בעברית הוא גורם התרגום. התרגום הוא המכשול העיקרי הרובץ לפתחה של לשון מתוקנת, ואין הדברים אמורים בתרגומי המילים, אלא במבנה המשפט, שהוא חשוב לאין ערוך מן המילים המתורגמות. פעמים שדברים חסרי חשיבות לכאורה חודרים למבנה הלשון ומשבשים את דמותה. למשל: המילה אמנם מקומה לעולם בתחילת המשפט, אבל זה דורות שהמילה המסייגת הזאת חודרת לתוך המשפט, כמו גם המילים אם כן, ובכן ומילות חיבור כיוצא בהן, מעין המשפט "סיפרתי להם, אם כן, את הכול". לשונות אירופה, שמילות חיבור אלו יפֶה להן לבוא בתוך המשפט, הן שגרמו. וכל כך מורגלים אנו במבנה זה, שאין לנו תחושה דומה להבעת תוצאה או סיבה וכיוצא בהן, אם נעמיד את המילים המורות עליהן בראש המשפט. לכל אלה אני מציעה פתרון חלקי: להשתמש במילה אפוא, שאותה בלבד ראוי להביא בתוך המשפט. נלמד מדברי רבקה ויצחק. רבקה אומרת: "אם כן למה זה אנוכי?" ויצחק מה הוא אומר? "ולכָה אפוא מה אעשה בני?"

הקדמת מילים יפָה גם בתוארי הפועל כבר ועדיין: "כבר בא", "עדיין לא יצא". המהדרים בלשונם מקפידים על סדר קְדימה זה גם במילות הקישור, גם בתוארי הפועל, אבל גם כאן ראוי לציין שהדברים נכונים בשני רובדי הלשון – לשון מקרא ולשון חכמים. בעברית המאוחרת אפשר למצוא אף בדברי סופרים מחוֹננים דוגמאות לסטיות מן הסדר האמור בהשפעת הלעז.

  1. השפעת התרגום בתופעות אחרות

מצודתו של הלעז פרוסה לרגלינו בכל התחומים, החל בסימנים הגרפיים וכלה בשימוש התחביר וצירופי הלשון.

סימנים גרפיים

סימנים גרפיים כיצד? את המילים, שזה דורות רבים קיצרו בישראל בגרש או בגרשיים, החלו בדורות האחרונים לסמן בנקודה. והמהומה בעניין זה רבה, שהרי גם היום הגרשיים משמשים לקיצור. לא יעלה על הדעת לסמן את הקיצור ב"ה או אח"כ או אעפ"י או ע"י בנקודות. אף לא יעלה על הדעת לכתוב בנקודות את הקיצור מו"מ, מנכ"ל, רמטכ"ל, ר', רש"י וכל שמותיהם של גדולי ישראל. ובשביל להדגים את המהומה בעניין זה יש אתי צילום מודעה של אחד התאטראות בירושלים, שפרסם בראש העמוד את מספר הטלפון, ונכתב בו טלפון על דרך הקיצור העברי טל', אבל בסופו של העמוד הובא שוב מספר הטלפון, ושם נכתב הטלפון בנקודה אחרי הקיצור. וראה זה פלא: מספר הטלפון שבסוף המודעה הוא ממש כמספר הטלפון שבראש המודעה… גם הכותבים בדרך כלל גרש וגרשיים נמנעים מלקצר את שמם בגרש, כאילו יש לשם הפרטי דין אחר.

צירופי מילים

עקבות הלעז ניכרים ביותר בצירופי המילים. צירופי מילים כתרגומי מילים יש בהם כדי להעשיר כל לשון. במה דברים אמורים? אם אין להם מקבילות בלשון המקורות. אין הדבר כך בביטויים מתורגמים הבאים לדלדל את לשוננו.

כתוצאה מן

דוגמה מובהקת לעניין זה הוא 'כתוצאה מן' להוראת הסיבה. 'כתוצאה מן' הוא תרגום של as a result of…. כמה מילות סיבה יש בלשון העברית, כגון 'בגלל', 'עקב' או 'בעקבות', 'מפני', 'משום' ואפילו 'מחמת' ועוד אחרות. בא הצירוף 'כתוצאה מן' ודחק את כולן. נמצא שלא להעשיר את לשוננו בא הביטוי, אלא לדלדל אותה.

להתייחס

אין השעה מַספקת כדי למנות כל אותם ביטויים שמקרוב באו, ובמקום העשרה יש בהם דלדול וטשטוש משמעות. תרגום המילה refer שהפך את כולנו ל"יחסנים" הוא דוגמה טובה לענייננו. המילה refer יוצאת לכמה משמעויות באנגלית. בעברית היא תורגמה במילים הקשורות בשורש יח"ס, כגון בפועל 'להתייחס'. מאז כל אחד מַרְבֶּה להתייחס. אנו שומעים על אנשים שמתייחסים לדברי קודמם במקום: משיגים על דברי קודמם, מגיבים עליהם, ממשיכים אותם, מתנגדים להם, מחזקים אותם ועוד. עוד קודם שקבע אדם מה יהיו דבריו, אחת הוא יודע, שהוא "מתייחס להם". ממש כעין ה"משהו משהו" שבעגה, שמשמעו הוא גם חכם מאוד, גם יפה מאוד, גם טעים מאוד, גם מבדח מאוד – כולם הם "משהו משהו". ואם נוסיף לַהתייחסות את הסטייה מהוראתה המקורית, שהיא גילוי יחס הקשור בהתנהגות, או קביעת יחס בין שני דברים, או ציון היחס בשושלת היוחסין, תתחזק בנו יותר הסלידה מפני השימוש בהתייחסות. ואין ההתייחסות יפה רק לאדם הכותב והמדבר. גם "מֶכֶס מתייחס ליבוא", גם "איגרת חוב מתייחסת לתקופה…" ועוד ועוד, ובכל אלה כמובן עדיפה המילה הגזורה משורש חו"ל: המכס חל על יבוא, איגרת החוב חלה על תקופה… האם טשטוש מילים על ידי הכללתן במילה אחת יפה לנו רק משום שמילה זו בלועזית מחזיקה משמעויות רבות ושונות?

בהתייחס ל

ועוד לעניין זה: אדם פותח מכתב במילים "בהתייחס ל…", והוא תרגום כמובן לאותו refer? לא רק שהמילה אינה משמשת כראוי במשמעה, יודעי דקדוק אף רואים בה פסול של צורה, שהרי 'בהתייחס' היא צורת המקור בנסמך, והיא מחייבת אחר כך שם שישַמֵש סומך. בין כך ובין כך עלינו לחדול גם פה מן ה"יחסנות". ראוי לנו לפתוח את מכתבינו בלשון פשוטה, כפי שנהוג בדיבור המתוקן.

על פניו

ילאה העט ואני עִמוֹ להזכיר את כל התרגומים המיותרים, ואעמוד רק על אחדים מהם להבהרת דבריי. בזמן האחרון התחילו אנשים לדבר ולכתוב "על פניהם", או מוטב לא "על פניהם" אלא "על פניו", לפי שהצירוף 'על פניו' אינו סובל בדרך כלל שום גוף אחר אלא את הנסתר בלבד. אין 'על פניו' אלא תרגום של on the face of it, שאחד מן המתרגמים הזריזים תרגמו ל'על פניו', למשל אדם אומר: "על פניו הוא אשם, אבל בעיון מעמיק נגלה סיבות לזיכוי". המילה 'לכאורה' מילה ותיקה היא מימי התלמוד, בא 'על פניו' התמוה ומבקש להתנכל לחייה, וסבורה אני שראויה 'לכאורה' להגנה נמרצת, משום ש'על פניו' בעברית יש לו הוראות משלו, ולמה נצרף לו את המשמעות של 'לכאורה'?

הוכיח את עצמו

וקצת לעניין זה: יש בעברית הדורות הצירוף 'הוכיח את מישהו', ומשמעו, כמובן, ייסר אותו, דיבר אליו דברי כיבושין. המתרגם תרגום מילולי, משנתקל בביטוי  he proved himself, תרגם: הוא הוכיח את עצמו. מעתה יוצא הביטוי הוכיח את עצמו לשני עניינים שונים מאוד זה מזה: האחד על פי העברית המסורה – ייסר את עצמו, והאחר על פי האנגלית – הראה את כוחו. מכיוון שהמייסרים את עצמם מעטים מן המבקשים להוכיח את ערכם כי רב הוא, תופסת המשמעות האנגלית מקום בראש, אבל המשמעות העברית לא עברה מן העולם, ודווקא בשנה האחרונה נזדמן לי לקרוא פעמים אחדות על אנשים שהוכיחו את עצמם במובן העברי המקורי, דוגמת מולכו בספרו של א"ב יהושע. ספק יש בלבי אם כל מי שקרא הבין את המשמעות המקורית של ביטוי עברי זה וּודאי שכֶּפֶל המשמעות אינו לחיוב.

לקח את, נטל את

התרגום הפך אותנו לא רק ל"יחסנים" אלא גם לעם של "לקחנים". אנחנו לוקחים זמן, לוקחים דרך, לוקחים חוק בידיים, וגם את עצמנו אנחנו לוקחים לפעמים בידיים, לוקחים תמונות, לוקחים את המילים בחזרה, לוקחים גם חלק, לוקחים אמבטיה, לוקחים אוטובוסים, ויש מאושרים שלוקחים גם מטוסים. האם נתתם את דעתכם לשימוש המגוון של הפועל take באנגלית? ולמעשה לא באנגלית אלא אף בלשונות אחרות? ה"לקיחות" האלה רבות מהן עברו ללשון העברית מאותן לשונות – בכולן הלקיחה היא מיקח טעות, בעיקר אם יש ביטויים עבריים מן המוכן, כגון לקח את המילים בחזרה – "חזר בו", לקח את החוק בידיים – "עשה דין לעצמו", לקח חלק בדבר – "השתתף בו". יש הרואים מקצת קלקלה בשימוש המרובה של 'לקח' ומחליפים מילה זו ב'נטל'. במקום "לקח את החוק בידיים" או "לקח חלק בדבר" אומרים הם: "נטל את החוק בידיים" או "נטל חלק בדבר". השימוש בפועל 'נטל' במקום 'לקח' אין בו בשום פנים כדי להכשיר את הביטוי המתורגם, ויש אף מביני טעם שיהיו סולדים ממנו.

דומה הדבר לסולדים מפני העברית המתנהלת על ה"אופנים" וממירים את האופֶן ב'אורח'; במקום "ביקר באופן רשמי", "ביקר באורח רשמי", והאורַח נראה להם מכובד מן האופן. כנגד בעלי האורחות העקלקלות האלה אומר כמה דברים.

  1. בעיית המילים הנרדפות והחזרה

וזה האחרון

הלשון החיה, זו המשמשת אותנו יום־יום, אין בה מילים נרדפות כמעט. לכל מושג יש מילה אחת, ועושרה של לשון הוא שימוש נכון במבחר המילים המכוּונות לכל גוֶון וגוֶון ממבחר המשמעויות. במילים אחרות: ניסוח מדויק הוא אוסף של מילים שכל אחת ואחת בו משקפת בבירור את כוונת המושג שמובע בה, ושכל מילה בו מצורפת לחברתה, כפי שמבנה הלשון מחייב. לא באו דברים אלו אלא כנגד האמונה הטפלה שאם אדם משתמש בכתיבתו במילה אחת, ראוי לו בסמוך להשתמש במילה נרדפת ולא, חלילה, במילה שכבר השתמש בה. זהירות יתרה זו, שלא לחזור על מילה פעם שנייה בסמוך, גורמת לא אחת ניסוח כושל, שאחת מדוגמאותיו היא השימוש ב"וזה האחרון", כשהכתוב מדבר בשניים. 'האחרון' יפה רק להוראות הסדר, ובמשפטים שאותו 'אחרון' משמש בהם אין שום כוונה להורות על סדר של ראשון ואחרון. הוא מעין הגרסה ה"מתוקנת": "…ומשה מסרה ליהושע, וזה האחרון מסרה וכו'".

כלל נקוט בידי: שתי מילים שְוות משמעות – האחת נוהגת יום־יום והאחרת נדירה בשימושה – המילה של יום־יום היא המילה המועדפת בכתיבה רגילה. הניסוח: "אנכי יוצא לשוח עם שקיעת החמה" במקום "אני יוצא לטייל עם שקיעת השמש" הוא ניסוח מגוחך ויומרני כאחד. כתיבה יומרנית כזאת בכתיבה רגילה מצטרפות אליה לעתים קרובות גם טעויות ניסוח ממש, ואז אפשר לקרוא עליה את הפסוק ממשלי: "נזם זהב באף חזיר". נזם זהב עצמו גם הוא אינו הולם עוד את טעם דורנו, ומכל מקום כשהוא נתון באף חזיר, אין החזיר מתעלה על ידי כך.

  1. "לשון גבוהה"

וזה העיקרון המנחה לדעתי לכתיבה עניינית: כל שאינו יפה וטוב בלשון המדוברת אינו יפה אף בלשון כתובה, שלשון תקנית, שכל עיקרה הוא מסירת מידע והקניית ידיעות, היא מיטבה של הלשון המדוברת.

הנני

הנה דוגמאות אחדות מֵרבות: בלשון התכתובת, ואף מחוצה לה, רווחת המילה 'הנני'. 'הנני' פירושה הוא 'הנה אני', ולשון הדגשה היא, שיש עמה נכונות לעשייה. המשתמשים במילה זו אינם מתכוונים למשמעות היתרה שיש במילה 'הנני', וּודאי שאינה חלה על פקידים, שנכונותם וזריזותם לעשייה אינן מתכונותיהם המוּכּרות, וראויה אפוא לשימושם המילה הפשוטה 'אני'. הוא הדין בכל כינויי הגוף: אתה, הוא, אנו או אנחנו וכו' ולא: הנך, הנוֹ, הִנָה והננו.

באם, על מנת ש, במידה ו

ומי הוא שנוהג להדביק ב' בראשה של המילה 'אם' ואומר 'באם'? בדיבור לא יכירנה מקומה, משום כך ראוי שלא יהיה לה מקום גם בכתיבה, על אחת כמה וכמה שלידתה בַּלשון הרבנית, שזָרויותיה הדקדוקיות והתחביריות עושות אותה בעיני רבים לשון שאינה ראויה לחיקוי. האמת היא, שהמילה 'אם' קטנה היא בעיני רבים והם בזים לה בכתיבתם. מעמדה משול למעמד מיליות אחרות דוגמת כְּדֵי או שֶ. כדי לשוות לשון של חשיבות לכתיבתם מחליפים אותן רבים במילים "מכובדות" יותר. 'כדי ש' מומרת ב'על מנת ש' (אף על פי שבמשמעה 'על מנת' היא על גבול התנאי, ואינה יפה להביע תכלית כַּמילה 'כדי'), ו'ש' מומרת במילה 'אשר'. זה הטעם שהצירוף 'במידה ו…' כבַש את הלבבות, כי מה היא 'אם' הקטנה לעומת 'במידה ו…', והיודעים ששיבוש כפול הוא, שאין הווי"ו אלא טעות, והמידה אף היא אינה מידה טובה כאן, חוזרים על כורחם ל'אם', אבל לא בתשובה שלמה. כדי להאדירה קצת עומדים הם ומוסיפים ב' בראשה.

  1. הידור לשון

קודם ש

יקרֶה לפעמים שמילים פשוטות, שאין בהן כל פסול, כשהן מצטרפות למילים אחרות, הן יוצאות מעין לשון כלאיים – שהמהדרים מן המהדרים מדירים עצמם ממנה. למשל: 'לפני' לציון זמן מקובלת מאוד בלשוננו, וּכְשֵרה היא בעיני כול, אבל 'לפני ש…' אינה נראית בעיני המהדרים, משום שהמילה 'לפני' מן המקרא היא, ואינה סובלת 'ש' מלשון חכמים. כדי להימנע מכלאיים אלו ראוי לדעתם להעדיף את הצירוף 'קודם ש'.

הדברים האלה, דברים אלו

מעין זה הצירוף "דברים אלו". במקרא צירוף מעין זה (כינוי רמז לא מיודע אחר שם עצם לא מיודע) אינו נמצא כלל. בו מילת הרמז לעולם היא מיודעת וכמוה השם שלפניה: "הדברים האלה", "הנער הזה", "האישה הזאת". בלשון חכמים חסרה ה"א הידיעה לעתים קרובות מן השם ומכינוי הרמז כאחד, ואולם בלשון זו אין 'אלה' אלא 'אלו' בלבד. המבקש לחַסר את ה"א הידיעה יאמר אפוא רק 'דברים אלו' ו'אישה זו'. "דקדוקי עניות"? אפשר. אבל הקפדה יתרה זו היא המטביעה לא אחת את חותמה המקורי על הכתיבה.

סדר המילים במשפט שמני

עד עכשיו נתנו את דעתנו רק מעט על מבנה המשפט בכללו. אמנם המשפט העברי סובל חופש בסדר המילים במידה רבה מזה הקבוע בלשונות רבות אחרות, אבל לא חופש גמור. ידוע הכלל שמשפט שאינו פותח בנושא ובנשוא ראוי להקדים בו את הנשוא הפועלי לנושא. הנשוא הפועלי משמעו הפועל בעבר ובעתיד: אין הוא כולל גם את ההווה – הבינוני. בו הכלל הפוך: במשפט שהנשוא בו הוא בהווה מקדימים לו את הנושא. כנגד: "בראשית ברא אלהים" – ('ברא' לפני 'אלהים'); "על שלושה דברים העולם עומד" – ('העולם' לפני 'עומד'). בימינו ניטשטשה הרבה ההבחנה בין הפועל ההיסטורי שזמניו היו בעיקר שניים – עבר ועתיד – לבין הפועל המאוחר, שההווה בו הוא זמן כשני הזמנים האחרים. ממשיכי המסורת הצמודים למקורות מקפידים שכך יהיו דבריהם גם היום ומנסחים אותם כך: "אתמול פרסם העיתון את המודעה", אבל: "היום העיתון מפרסם את המודעה". וכבר שמעתי רבים וטובים שאוזניהם נצרמות ממבנה משפט כזה, משום שמוריהם שיננו באוזניהם את הכלל שאחרי מושא או תיאור מקדימים את הפועל לנושא בלי להוציא מכלל זה את הבינוני. ראוי להעיר שאין חריגות ברובדי המופת של לשוננו בהקדמת הפועל בעבר ובעתיד, אבל יש חריגות בהקדמת הנושא לבינוני, ואחת הדוגמאות – הפסוק  "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'". 'מהולל' הבינוני קודם לנושא 'שם ה". וראוי להדגיש שגם המקפידים והמהדרים בלשונם רואים לסטות לפעמים מן המבנה הרגיל המופתי בשל סיבות של הדגשה ומשמעות. אבל הם עושים כך ביודעין, והוא עיקר.

שלילת הבינוני

תפיסת הבינוני כפועל שְוֵוה דרגה לעבר ולעתיד היא שגורמת שמילת השלילה 'לא' תצטרף גם ללשון הווה: "לא עושה" ו"לא עושים". בידוע אין בלשון המקרא אף לא בלשון המשנה 'לא' לפני הבינוני אלא בתנאים מוגדרים, שאינם תופסים כלל לגבי השימוש הרחב בלשון ימינו. ונראים הדברים שלמרות השינוי שחל בתפיסתנו את הבינוני, אין הכתיבה התקנית נזקקת ל'לא' לפני הבינוני. מילת 'לא' לפני הבינוני מצויה הרבה בלשון המדוברת, אבל המעלה את דבריו על הכתב נמנע ממנה.

יותר מן, ביותר

ועוד לעניין ההידור בלשון: לפני דור או שני דורות שגורות היו בפי הבריות שתי מילים לערך ההפלגה: 'היותר טוב' ו'הכי־'. 'היותר טוב' נעלם כמעט לגמרי, ו'הכי' ירדה לרמת הלשון המדוברת. וכך יפה להן לשתי הלשונות האלה, ש'היותר טוב' הוא צירוף לקוי מצד עצמו ומצד מקומו במשפט, ומילת ההפלגה 'הכי' בטעות התחילה לשמש בלשון ימינו. 'יותר' כערך היתרון מקומו הנכון אחרי שם התואר: טוב יותר מן…[2] ולפי זה ראוי להוסיף את ה"א הידיעה המורה על ערך ההפלגה ולומר: הטוב ביותר, מעין הדוגמה "היפה בנשים", ומעמדו של הביטוי כולו לאחר השם: "הדרך הטובה ביותר". ואמנם זו הדרך שנשתגרה בלשון הכתובה. בלשון המדוברת, כאמור, עדיין משמשת המילה 'הכי־', שבטעות הובנה כערך ההפלגה בפסוק "מן השלושה הכי נכבד" (שמואל ב, כג, יט), ואין 'הכי' בו אלא מילת הדגשה, ועל ערך היתרון מורה, כמובן, המילה 'מן' שבפסוק.

כללו של דבר: גם ערך היתרון 'יותר מן' וגם ערך ההפלגה 'ביותר' יפה להם לבוא אחרי שם התואר. ערך ההפלגה זה מנהגנו בו תמיד; ערך היתרון אין זה מנהג הבריות בו תמיד. החל בימי הביניים אפשר למצוא את המילה 'יותר' גם לפני שם התואר, אם בהשפעת הערבית אם בהשפעת לשונות אירופה. תמצא 'יותר' לפני שם התואר אף בלשונם של אחד־העם וביאליק, ורבים יראו בוודאי בדבריהם של גדולים אלו מעין מתן הכשר.

בדרך, ראוי ש, דין הוא ש

ועוד על המחמירים: מי שדרך מקרא ולשון חכמים עדיפה בעיניהם עדיפות גמורה אף אינם רואים בעין יפה שימושי לשון הסוטים מדרך זו. פוסלים הם 'על דרך', 'מן הראוי' או 'מן הדין' וכיוצא בהם, משום ש'על' ו'מן' בביטויים אלו מקורן בערבית. הדרך הנכונה בעיניהם היא 'בדרך', 'ראוי ש', 'דין הוא ש' – הכול כדרך הראשונים. ספק רב הוא אם שלילת ביטויים שקנו להם מקום של כבוד בספרי מופת שלאחר לשון חכמים, מוצדקת היא.

  1. לשון מקצועית

לא נוכל להתעלם מעובדה חשובה בדונֵנוּ על לשון תקנית. לשון תקנית משותפת היא לכל תחומי הכתיבה, לפילוסופיה ולמחשבים ולמתמטיקה וְלרפואה ולכל תחום ותחום. אוצר המילים ייחודי, כמובן, לבעלי מקצועות שונים, אבל מִבְנֵי הלשון ופשטות הניסוח יפים הם לכולם. לצערנו נקבעו בתחומים מסוימים לשון מיוחדת ודפוסים היפים רק להם. לימים דפוסים אלו יוצאים לרשות הרבים ונעשים נחלת הכלל.

טכנולוגיה – איוש

כשדנה האקדמיה במילה 'איוש', שראשיתה בתחום הטכנולוגיה (תחנה מאוישת, חללית לא מאוישת  וכד'), לא נראתה מילה זו ראויה לאישור, שהתחילו הבריות מאיישים כל דבר: איוש משׂרה ואיוש קתדרה ואיוש של כל דבר, עד שאחז הייאוש את כל שונאי מילות האפנה. אמרו שנאשר את המילה רק לצורכי הטכנולוגיה, אבל ברור היה שהסייג הזה לא יעמוד בַּמבחן. ואף אמנם פרץ האיוש את כל הגדרות, והוא מושל בנו גם היום ביד רמה.

משפטים – הנה אשר על כן, ו/או

מכל הלהגים המקצועיים גדול ביותר הלהג המשפטי, ולא רק בעברית אלא בעולם כולו, עד שראו לכנות אותו בשם מיוחד: legalese. מצד אחד נוקטים אנשי המשפט לשון גבוהה, שטעם זקנים ועוברי בטל עולה ממנה, דוגמת 'הנה אשר על כן' להסקת מסקנה, 'בגין', או לשון מסובכת ועקיפה כאילו במתכוון למען הרושם המכובד. מצד אחר הם מחדירים ללשוננו ביטויים סרי טעם דוגמת 'על פניו', שכבר דנו בו, או את ה"פנינה" וְ/או, שהשופט חיים כהן כתב עליה מאמר וכינה אותה: "סִכְלוּת ו/או איוולת",[3] וכל כך נשתגר ו/או זה, בדרך כלל במקום 'או' בלבד, עד שהיה מעשה ומאן דהוא הדביק תווית על דבר מאכל: "כשר למאכלי חלב ו/או בשר". כביכול הכשירה הרבנות מאכל שמותר לאכלו עם בשר וחלב בעת ובעונה אחת. צאו וראו שבדרך כלל די במילת הבררה 'או', שהלוא אם אחד משני הדברים המוצעים יָפֶה לעניין, בדרך כלל טובים השניים מן האחד, נמצא שווי"ו החיבור מיותרת. למשל, אדם המודיע שדרוש לו פקיד היודע אנגלית ו/או צרפתית, האם יפסול מועמד היודע גם אנגלית וגם צרפתית, מָשָל "הכלה יפה יותר מדי"? ואם בכל זאת חשוב לציין גם את הבררה וגם את הצירוף, ראוי לכתוב את הדברים במפורש. למשל, אדם שואל: אתה רוצה גלידה או עוגה או שתיהן? וכך גם ננסח את הכלל: דברים הניתנים לבררה או לצירוף או לשניהם כאחד, אין מקצרים בסימן המשונה ו/או.

פקידות – הננו להודיעכם, נא תשובתך, על ידי

ויש כמובן גם לשון של פקידים. הלוא כך הנחילו לנו מַטְבֵֹעַ לשון משוּנֶה: "הננו להודיעכם". זה לא כבר חקר בו הד"ר מרדכי מישור לֵידע ולהודיע איך בא לעולם, והגיע לכלל מסקנה מפורשת שלידתו אינה בטהרה.[4]

באחד מימי העיון בבנק ישראל טענתי שהסיום המוזר "נא תשובתך" אין הדעת סובלתו. הלוא שתי המילים ב"נא תשובתך" אין בכוחן להעמיד משפט, משום שאין בהן נושא ונשוא. המילים "נא תשובתך" שקולות מבחינת שלמות המשפט ל"תשובתך" בלבד. האם יפנה אדם אל חברו ויאמר לו: "נא ספרך", אם יבקש ממנו לתת לו את ספרו? היה שם פקיד והשיב: בכתיבת מכתבים משרדיים יש דפוסים היפים רק לה. היה עליי לעמול קשה לשכנע שעיוותי תחביר ושאר עיוותי לשון אינם זכות לסוג מיוחד של אנשים, והפקידים בשום פנים אינם רשאים לקבוע לשון לעצמם.

הפקידים אף מסייעים הרבה להשרשת אותה הלשון המהלכת על הידיים. מכיוון שרבים מהם עושים את רצון שולחיהם רגילים הם לציין שנתבקשו, למשל, על ידי מנהליהם להודיע; או שהונפקו, למשל, איגרות חוב חדשות על ידי בנק ישראל. וכבר כתב בעניין זה אבא בנדויד,[5] והורה  שאם ידוע מי עושה הפעולה ראוי לנקוט ניסוח על דרך הפָעיל. לא: "נתבקשתי על ידי מנהל הבנק" אלא: "מנהל הבנק ביקש ממני וכו'". וכן: "בנק ישראל הנפיק איגרות חוב חדשות" ולא: "איגרות חוב חדשות הונפקו על ידי בנק ישראל".

  1. על השימוש במילים לועזיות

ברור שאין בידי לכלול בהרצאתי כל שראוי לדון בו, ואסתפק עוד בהערה קצרה בעניין השימוש במילים לועזיות. אדם הסבור שיש בכוחן של מילים לועזיות כדי להעלות את רמת כתיבתו למדרגה שמעל להדיוטות, טעות גדולה בידו. בדרך כלל הקורא מרגיש שבעל הדברים עוטה לבוש עשוי קורי עכביש ומאחז עיניים. לעולם עדיפה המילה העברית, אם רק נמצאת היא בלשוננו.

 

סיכום

דברים אחדים לסיכום. זה ימי דור שאנו מדברים על העברית החדשה כעל לשון חיה הנושאת את עצמה, ושתי דעות סותרות מהלכות בעניינה. יש הרואים בה לשון שאף על פי שהיא יונקת את חיותה מימים עתיקים, היא עומדת ברשות עצמה, ואם התרחקה ממקורה הרבה וקלטה השפעות זרות להורָתָה, הלוא כך היא דרכו של עולם. הלוא גם בתקופת המקרא עצמו חלו שינויים לא מעטים, מדוע אפוא יֵצַר לנו לראות את לשוננו משתנה גם היום לעומת לשון הדורות? וכנגד אלה סוברים רבים שעדיין לא הגיעה השעה להניח לה ללשוננו לנפשה. עדיין היא זקוקה לסכר מפני הצפה קטלנית של השפעות מכל הלשונות, כדי שלא תהיה "עיר פרוצה אין חומה". כל לָשון התפתחותה אִטית היא, ודרך העולם שתהיה הלשון הכתובה משמרת את הישן, על אחת כמה וכמה שלשוננו מהיותה קשורה בתרבותה הלאומית לנכסיה העתיקים, לא תסתום את המעיין שאנו ממשיכים לינוק ממנו עד עצם היום הזה. אמת, אי אפשר להתכחש לכל החידושים של ימינו, אבל קבלתם מן הדין שתהיה מבוקרת. נוכל לבוֹר את הבר מן התבן רק מעֶמדת ידיעה, לא מעֶמדה של בורות. לצערנו רבים המטיפים לחירות לשון עושים כך מעניות הדעת. רוצים הם לבסס את קוצר ידם בלשון על תורה "בלשנית" ולהצדיק על ידי כך את דלות ידיעותיהם. כשאנו שומעים דעות על חירות לשון, מן הראוי לבדוק מי המשמיעים אותן ונלמד את לִקְחֵנוּ.

אבל מילים אחרונות של דבריי יהיו כולן על דרך החיוב. בצד ישראלים שלבם גס בדיוקי לשון, יש ציבור ער המתעניין בַּדרכים המתוקנות שנתגבשו דווקא בדור האחרון, וראוי להדגיש שבמערכת זו של דיוקי לשון מבוססת ובדוקה יותר משהייתה לפני כשלושים שנים בלבד. כנגד לשון מאולצת וחסרת חן לפעמים מלפני עשרות שנים בלבד, עומד לו לכותב מופת של עברית גמישה ורעננה, שאף אם שורשיה זקנים הם, הנה היא מפריחה ומחדשת נעורים.

[1] א' בנדויד, "שי"נים תותבות ושי"נים עקודות", לשוננו לעם טז, ג (תשכ"ה), עמ' 68.

[2] וראה לעניין זה דבריו של ישראל בן־דוד: "יפה יותר מן", לשוננו לעם לד, ט–י (תשמ"ג), עמ' 219.

[3] לשוננו לעם לב, א (תשמ"א), עמ' 3.

[4] מ' מישור, "לֶהֶוֶי ידועַ", לשוננו לעם לה, ט–י (תשמ"ד), עמ' 233.

[5] "על ידי (סביל במקום פעיל)", לשוננו לעם טז (תשכ"ה), ב, עמ' 234.