Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

נס ודגל

בשביל דוברי העברית של היום דֶּגֶל הוא יריעת בד שעליה צורות ועיטורים בצבעים מסוימים, המשמשת סמל למדינה, ליחידה צבאית וכדומה. לעיתים קרובות הדגל מונף על תורן או מחובר למוט. נֵס בימינו הוא בעיקר מעשה פלאים, אבל בלשון הגבוהה הוא גם מילה נרדפת לדגל, כמו בשיר שליווה את התנועה הציונית מראשיתה "שאו ציונה נס ודגל" – שירו של נח רוזנבלום על פי ירמיהו ד, ו: "שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה". שתי המילים דֶּגֶל ונֵס משמשות כבר במקרא, ומעניינת התפתחות משמעותן.

נֵס הוא פשוט מוט או תורן. כך עולה למשל מדברי אלוהים למשה לאחר שהוא משלח בעם נחשים ושׂרפים: "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס, וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי" (במדבר כא, ח). מכאן היה נס לאות או סימן בולט ומתנשא הנראה למרחוק. בחלק מן ההקשרים אף נראה שהוא דומה לדגל של ימינו או למפרשׂ אנייה, כעולה מדברי יחזקאל לָעיר צור: "הָיָה מִפְרָשֵׂךְ לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס" (כז, ז) ומדברי ישעיהו: "נִטְּשׁוּ חֲבָלָיִךְ בַּל יְחַזְּקוּ כֵן תָּרְנָם בַּל פָּרְשׂוּ נֵס" (לג, כג). ממשמעות זו קצרה הדרך למובן 'מופת', כפי שנאמר על מותם של קורח ועדתו שהיה לנס (במדבר כו, י). דווקא המשמעות 'מעשה פלאים' – הרגילה כל כך בתפילה ובברכות (דוגמת "שעשה נסים לאבותינו") והמשמשת בפי כול – איננה במקרא. משמעות זו התפתחה בוודאי מ'אות' ו'מופת', והיא משמשת בעברית למן לשון חכמים.

המילה דֶּגֶל משמשת במקרא בעיקר בסיפור מסעות בני ישראל בספר במדבר, ובהבנתה נחלקו הדעות. רגילים לפרשהּ 'יחידה צבאית', 'גדוד', כמו בפסוק "וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ" (במדבר ב, לד). וכך פירש גם המדרש בקושרו לדגל את נִדְגָּלוֹת שבשיר השירים: "איומה כנדגלות – אין דגלים אלא צבאות" (שמות רבה פרשה טו, ו). השימוש במילה דֶּגֶל במשמעות יחידה צבאית מוכר מהארמית של יֵב במצרים וכן ממגילות מדבר יהודה. לדוגמה: "ואחריהם יצאו שני דגלי בינים ועמדו בין שתי המערכות. הדגל הראישון מחזיק חנית ומגן והדגל השני מחזיקי מגן וכידן" (מגילת מלחמת בני אור בבני חושך; הכתיב כך במקור).

ואולם יש סבורים כי משמעהּ המקורי של המילה דֶּגֶל הוא 'נס', 'אות' ושכך היא משמשת גם במקרא. הבנה זו נסמכת על המקבילה באכדית diglu 'מראֶה' (dagālu פירושו 'להביט'), ובדרך זו מובן גם שם התואר דָּגוּל: בשיר השירים הדוֹד (= האהוב) הוא "דָּגוּל מֵרְבָבָה", כלומר 'בולט כמו נס', 'מורם', 'נישא' או פשוט 'בחור שמביטים בו'.

משמעות המילה דֶּגֶל בימינו התגלגלה כנראה מן הפירושים שניתנו לה בימי הביניים, כפי שהיא מוסברת למשל בספר השרשים לרד"ק: "הוא הנס שמרימין ראשי החיילות". ואולי השפיע גם תיאור מחנות השבטים במדרש: "סימנין היו לכל נשיא ונשיא – מפה וצבע על כל מפה, ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן" (במדבר רבה פרשה ב, ז). תיאור זה נקשר לפסוק שבו נזכרת המילה דֶּגֶל לראשונה: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר ב, ב), והוא מובא גם אצל רש"י, ואולם הוא בא כהסבר למילה 'אותות' (ולא למילה 'דגל').

במקרא בא פעם אחת הפועל דָּגַל: "נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ וּבְשֵׁם אֱלֹהֵינוּ נִדְגֹּל" (תהלים כ, ו), ואין תֵּמַהּ שלצד הפירוש 'נרים את הנס' יש שפירשו 'נתאסף דגלים דגלים', כלומר: פלוגות פלוגות. היום הצירוף 'העלה על נס' והפועל דָּגַל משמשים במשמעות מושאלת: 'העלה על נס' פירושו 'פרסם דבר ברבים', 'הצהיר שדבר מה הוא בראש מעייניו'. 'לדגול במשהו' פירושו להאמין ברעיון או בערך כלשהו ולפעול על פיו. גם למילה נֵס נקשר פועל, כאמור בתהלים: "נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס" (ס, ו), ובימינו דווקא הדגלים הם הרגילים להתנוסס.