עברית ממשכן הכנסת

עברית ממשכן הכנסתבכנסת נפגשים לא רק חבריה, אלא גם מילים עבריות הקשורות בה ובעבודתה. ראשונה היא כמובן הַכְּנֶסֶת עצמה: שמה נקבע במושב הפתיחה של האספה המכוננת כחצי שנה לאחר קוּם המדינה על פי כנסת הגדולה – אספת החכמים שהנהיגה את העם היהודי בראשית ימי הבית השני. במקור כְּנֶסֶת, כמו התכנסות, היא אספה והתוועדות, כגון בצירוף בֵּית כְּנֶסֶת – מקום שמתכנסים בו לתפילה בציבור. הַכְּנֶסֶת היא שמו הפרטי של בית המחוקקים הישראלי (בלעז פרלמנט).

מקום מושבה זכה לשם מיוחד: מִשְׁכַּן הַכְּנֶסֶת. מִשְׁכָּן הוא מקום מגורים, מקום לשכון בו. בתנ"ך התייחד הַמִּשְׁכָּן לציון האוהל ששכן בו ארון העדות, וכיום המילה מִשְׁכָּן משמשת לציון מבנים בעלי חשיבות ציבורית.

האספה הכללית של חברי הכנסת נקראת מְלִיאָה – מילה שביסודה היא שם פעולה של מָלֵא, כגון בפיוט של יניי "וַיִּמְנוּ לִמְלִיאָתוֹ [של הירח]". בתלמוד הירושלמי מְלִיאָה היא שדה מלא או ערוגה מלאה – לעומת צמח יחיד. בעת החדשה החלה מילה זו לשמש תרגום ל־plenum ('אספה בהשתתפות כל החברים'; plenum בלטינית פירושו מָלֵא).

כדי להבחין בין שְׁאֵלָה שחברי כנסת מציגים לשר בעניין הנתון באחריותו ובין שאלה סתם נבחרה המילה הארמית שְׁאִילְתָה – שאינה אלא מקבילתה של המילה שְׁאֵלָה.

כמה מילים ממשכן הכנסת היו במקורן בעלות משמעות כללית יותר ונעשו למונחים מוגדרים בהקשר זה. מִפְלָגָה (בניקוד זה) נוצרה על פי מילה יחידאית בתנ"ך: "לְתִתָּם לְמִפְלַגּוֹת לְבֵית אָבוֹת לִבְנֵי הָעָם" (דברי הימים ב לה, יב), ובעת החדשה השתמשו בה לציון קבוצה, כיתה ובעיקר בהקשר הפוליטי. כיום היא קבוצה מאורגנת בעלת עמדה פוליטית וחברתית השואפת להגיע לשלטון. סִיעָה מוכּרת מספרות חז"ל ומן הארמית (סיעתא). היא מציינת חבורה של אנשים, כגון בצירופים 'שמאי וסיעתו', 'הלל וסיעתו', ונראה שהיא קשורה לסיוע (חבורה שאנשיה מסייעים זה לזה. בכך היא נבדלת ממפלגה הקשורה דווקא לפילוג). מקבילה לה שִׁיעַה בערבית (מכאן השיעים, כת הנאמנים למשפחת הנביא מוחמד). בכנסת סִיעָה היא קבוצת חברי הכנסת ממפלגה מסוימת.

ויש גם תופעה הפוכה – מונח ייחודי שנעשה למילה כללית: את המילה כֶּנֶס חידש כנראה איש ועד הלשון השר דוד רמז במיוחד לסדרת ישיבות של הכנסת (כנס הקיץ וכנס החורף של שנה אחת הם מוֹשָׁב). ואולם לא עבר זמן רב והמילה כֶּנֶס יצאה מתחום הכנסת ונעשתה מילה נרדפת לכינוס.

מילים כלליות מן המקורות שנעשו למונחים יש גם ברשות המבצעת: המילה מֶמְשָׁלָה מציינת במקור את פעולת השליטה, למשל "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה" (בראשית א, טז), ומכאן גם את אנשי השלטון: "וְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ [של מלך אשור] עִמּוֹ" (דברי הימים ב לב, ט). כיום מֶמְשָׁלָה היא חֶבֶר השרים העומד בראש המדינה. את המילה שַׂר עצמה קבעה הממשלה הזמנית בישיבה הראשונה יומיים לאחר הכרזת המדינה. עוד הצעות שעלו בישיבה לחלופה עברית ל'מיניסטר' הן מֻרְשֶׁה, נֶאֱמָן ונָגִיד. בתנ"ך שַׂר הוא מנהיג, ממונה ומפקד (למשל 'שר אלפים') וגם איש נכבד, וכך שימשה המילה עד קום המדינה. השם הפרטי שָׂרָה קשור כמובן לשׂר וקרוב במשמעותו לשם מִלְכָּה (באכדית שַׁרֻּ הוא מלך).

הספרות העברית לדורותיה העמידה לרשותה של כנסת ישראל את רוב המילים שנזקקה להן עוד מראשיתה. להן הוסיפה האקדמיה כמה חידושים: שְׁדֻלָּה (לובי), בְּחִירוֹת מַקְדִימוֹת (פריימריז), וַעֲדַת שָׁעָה (ועדה אד הוק) וגם צמד המילים יַחְדָּה ונֶגְדָּה (קואליציה ואופוזיציה), המחכות עדיין לשעתן.

כתבו: רונית גדיש ותמר כץ | איירה: דינה שר־רהט

קובץ מעוצב (להדפסה)