נר? דולק או דלוק? - אתם שאלתם אנחנו עונים (איור של נר)

דולק ודלוק

כבר בספרות חז"ל משמשות שתי דרכי ההבעה: נרות דּוֹלְקִים וגם נרות דְּלוּקִים, ואולם הראשונה היא הצורה השלטת. דּוֹלֵק היא צורת ההווה (בינוני) של הפועל דָּלַק. לדוגמה: "נכנס ומצא שני נרות מזרחיים דולקין" (משנה תמיד ו, א), "לְמה משה דומה? לאבוקה שדולקת – הדליקו ממנה כמה נרות, אבל אורה של אבוקה לא חסרה כלום" (ספרי זוטא במדבר כז, כ).

בתלמוד אנו מוצאים מעט גם את צורת הבינוני הפָּעוּל דָּלוּק, כגון "נר הדלוק במסיבה" (בבלי שבת קכב ע"א). צורה זו באה גם במדרשים מאוחרים, כגון "כיון שנכנסו ראו נר דלוק ומִטה מוצעת" (תנחומא חוקת ב).

גם בימינו משמשות שתי הצורות: 'הנר דולק' ו'הנר דלוק', ואף 'הטלוויזיה דולקת' ו'הטלוויזיה דלוקה' – ושתי הדרכים כשרות לשימוש.

כבר במקרא יש שימוש בצורות בינוני פָּעוּל לצד צורות בינוני פּוֹעֵל בהקשרים דומים:

  • "כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה" (שיר השירים ג, ח) וגם "אֹחֵז רֹמַח וְצִנָּה" (דברי הימים ב כה, ה);
  • "וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ" (שמואל א יז, ה) וגם "כָּל הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי" (צפניה א, ח);
  • "וַיִּצָּעֲקוּ מִכֹּל חֹגֵר חֲגֹרָה וָמַעְלָה" (מלכים ב ג, כא) וגם "נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד" (שמואל א ב, יח);
  • "דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים" (שופטים ח, יא) וגם "שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר" (איוב ד, יט);
  • " בָּטֻחַ בה'" (תהלים קיב, ז) וגם "בוֹטח בה'" (משלי טז, כ ועוד).

נראה שבדוגמאות אלו אין הבחנת משמעות בין צורות הבינוני הפועל ובין צורות הבינוני הפעול.

בספרות חז"ל התופעה שכיחה הרבה יותר: זוֹכֵרזָכוּר ("זָכוּר אני כשהייתי תינוק", וכן זָכוּרְנִי,זְכוּרַנִי – המשמשות גם כיום), זוֹעֵףזָעוּף, כּוֹעֵסכָּעוּסרוֹכֵברָכוּב (על בהמה), עוֹסֵקעָסוּק (בתורה, למשל), שׁוֹכֵבשָׁכוּב, רוֹבֵץרָבוּץ. חלק מזוגות פּוֹעֵל–פָּעוּל שנוצרו בלשון חז"ל רגילים גם בימינו באותה המשמעות, כגון חוֹלֵקחָלוּק ('אני חולק עליו', 'אני חלוק עליו'), סוֹבֵרסָבוּר ('הוא סובר ש…' / 'הוא סבור ש…') ועוד. גם בתקופות מאוחרות יותר נוצרו צורות פָּעוּל המקבילות לצורות פּוֹעֵל: דָּאוּבדּוֹאֵב, יָשׁוּביוֹשֵׁב, נָפוּלנוֹפֵל.

כמובן לא כל צורת בינוני פָּעוּל מקבילה לצורת בינוני פּוֹעֵל. התופעה קיימת בעיקר בתחומי משמעות מוגדרים, כגון לבישה ותנוחה, וגם בהם אינה קיימת בכל הפעלים (כפי שכתב בעניין זה חוקר הלשון מרדכי מישור: "מי שרבץ הרי הוא רָבוּץ, אבל מי שעמד איננו עָמוּד"). הפעלים שבהם התופעה קיימת מציינים מצב, ובעיקר מצב הנובע מפעולה כלשהי: האיש יָשַׁב או התיישב בכיסאו וכעת הוא יָשׁוּב, העץ נָפַל וכעת הוא נָפוּל, הנר דָּלַק או נִדְלַק וכעת הוא דָּלוּק (או דּוֹלֵק).