לומר ולאמור

לשם הפועל של אָמַר שתי צורות – האחת מן המקרא והאחרת מלשון חכמים. במקרא משמשת הצורה לֵאמֹר (באל"ף נחה), והיא רווחת מאוד כפתיחה של דיבור ישיר, בדומה לסימן הפיסוק נקודתיים, כגון בנוסחה הנפוצה בתורה "וידבר ה' אל משה לֵאמֹר". בימינו צורה זו של שם הפועל אינה רגילה, אך יש הנוקטים אותה בלשון הגבוהה, ובעיקר בלשון המשפטית, כגון "בסעיף 4 לחוק נקבע לאמור…" (שימוש זה דומה לשימוש במקרא). על פי כללי הכתיב חסר הניקוד צורה זו של שם הפועל נכתבת כך: לאמור, כלומר בווי"ו לציון החולם.

צורת שם הפועל הרגילה בעברית החדשה היא הצורה לוֹמַר שירשנו מלשון חכמים. צורה זו נוצרה בהיקש לצורת העתיד יֹאמַר. תופעה זו מוכרת בצורות שם פועל נוספות בלשון חכמים: לֵילֵךְ (לפי צורת העתיד יֵלֵךְ), לֵישֵׁב (בסוכה, לפי יֵשֵׁב), לִטַּע (לפי יִטַּע), לִקַּח ולִתֵּן (לפי יִקַּח ויִתֵּן). בלשוננו היום משמשות בדרך כלל צורות שם הפועל שירשנו מן התנ"ך: לָלֶכֶת, לִנְטֹעַ וגם לָטַעַת, לָקַחַת, לָתֵת וכדומה. אך במקרה זה גברה דווקא הצורה לוֹמַר בשל שכיחותה הרבה בספרות חז"ל ובספרות הרבנית, ואולי גם בגלל הנגזרת הנפוצה שלה כְּלוֹמַר (= 'כמו לומר').

שלא כצורת העתיד יֹאמַר, הצורה לוֹמַר נכתבת בווי"ו ולא באל"ף. אמנם בכתבי היד של ספרות חז"ל מצויים פה ושם גם הכתיבים 'לאמר' ו'לאומר', ואולם הכתיב הרגיל מאז ועד היום הוא לוֹמַר בווי"ו, כתיב המשקף את ההגייה. כבר בתנ"ך מצאנו כתיבים של פעלים שפ' הפועל שלהם אל"ף בהשמטת אות זו: וַתֹּפֵהוּ (=וַתֹּאפֵהוּ, שמואל א כח, כד), תֹּמְרוּ (=תֹּאמְרוּ, שמואל ב יט, יד), וַתֹּחֶז (=וַתֹּאחֶז, שמואל ב כ, ט), ואף כתיב בווי"ו: יוֹכְלוּ (=יֹאכְלוּ, יחזקאל מב, ה). בכתבי יד של לשון חכמים יש עוד צורת שם פועל על דרך לומר: לוֹכַל או לֹאכל (לפי יֹאכַל), אך היא אינה מקובלת כיום.

מכל האמור עולה שהכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור.