אות באות

אות באותהמילה אוֹת – המוכרת לכל ילד לפחות מכיתה א' – רגילה בלשוננו גם מחוץ ללוח הכתיבה. יש אות כבוד ואות הצטיינות, אות חיים ואות מצוקה, אות מורס ואות סִפְרָתִי (דיגיטלי), וגם אות ומופת. ומה הקשר בין כל אלה?

המשמעות היסודית של אוֹת היא סימן, ובייחוד סימן להיכר או לזיכרון. על קין נאמר: "וַיָּשֶׂם ה' לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ" (בראשית ד, טו), ויש מפרשים שניתן סימן בגופו. מכאן נוצר בעברית החדשה הצירוף 'אות קין' לציון סימן גנאי הדבק באדם. גם הקשת בענן היא אות, כי היא מסמלת שלא יהיה עוד מבול: "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ… וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר" (בראשית ט, יג–טז).

השימוש באוֹת במשמעות 'סימן' נפוץ בצירופים כגון 'אות חיים' או 'נתן בו את אותותיו' (=הותיר בו את סימני השפעתו), וכן בצירופים הפותחים במילה לְאוֹת־, למשל: 'הוא הניע בראשו לאות הסכמה', 'הספר הוענק לה לאות תודה'. המשמעות היסודית של 'סימן' אף הולידה בעברית החדשה משמעויות מוגדרות יותר: סימן מוסכם המשמש להעברת מידע, כגון אותות מורס או עיבוד אותות במחשבים, וכן סמל המוענק לאדם לציון הישג או השתתפות במלחמה: אות הצטיינות, אות גבורה וכדומה.

בכמה מקומות בתנ"ך אוֹת הוא סימן ניסי המעיד על אמיתותו של דבר: "כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת" (דברים יג, ב). מכאן קיבלה המילה אוֹת משמעות כללית של נס ופלא: "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים" (דברים כו, ח). בימינו 'באותות ובמופתים' פירושו 'בהוכחה ניצחת', ולעומתו אות ומופת (ביחיד) פירושו סמל ודוגמה.

מינה של המילה אוֹת במשמעות סימן או מופת הוא בעיקר זכר: "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן, וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן" (שמות ד, ח). צורת הרבים של אוֹת במשמעות זו היא אוֹתוֹת.

רק בלשון חכמים קיבלה המילה אוֹת את המשמעות של כל אחד מסימני האל"ף־בי"ת. ושני חידושים דקדוקיים חלו במילה במשמעות זו: (א) היא החלה לשמש גם כמילה ממין נקבה; (ב) לצד צורת הרבים אוֹתוֹת החלה לשמש צורת הרבים אוֹתִיּוֹת. בעברית בת ימינו התקבע לחלוטין הבידול בין אותיות האל"ף־בי"ת שמינן נקבה ובין האותות והמופתים שמינם זכר.

על אדם בור וחסר השכלה אומרים ש'אינו יודע צורת אות', ואילו על אדם משכיל במיוחד אומרים שהוא 'מבין באותיות הקטנות'. אותיות גדולות מאוד מכונות 'אותיות של קידוש לבנה' – על שם ברכת קידוש הלבנה הנדפסת באותיות גדולות שאפשר לקוראן לאור הירח. בדומה לכך אותיות קטנות מאוד מכונות 'אותיות (של) טל ומטר', על שם האותיות הקטנות בסידורים שבהן כתובות המילים 'ותן טל ומטר לברכה'. הצירוף 'אות באות', אחיו של 'מילה במילה', מציין העתקה מדויקת והבאת דברים ככתבם וכלשונם.

מן המילה אוֹת בשתי משמעויותיה נגזרו פעלים בבניין פיעל: הפועל אִיֵּת – קרא בקול את אותיותיה של מילה – הוא על פי צורתו הרגילה של הבניין (השוו: בִּשֵּׁל, סִפֵּר). לעומתו הפועל אוֹתֵת נוצר בדגם המיוחד לשורשים מגזרת ע"ו (כּוֹנֵן, קוֹמֵם) ולשורשים מגזרת הכפולים (סוֹבֵב, תּוֹפֵף). הפועל אוֹתֵת מציין העברה של מסר או סימן, ובתחבורה הוא נתייחד להפעלת האותות המהבהבים לציון פנייה. וכך מאותה המילה יש לנו שתי פעולות נבדלות לגמרי: אִיּוּת ואִיתוּת.

אוֹת – מילה קטנה המפליאה אותותיה.

כתבה: תמר קציר (כץ)

קובץ להדפסה