חצוף וחוצפן

שאלה חצופה: מה ההבדל בין חצוף לחוצפן?

המילים אינן נבדלות במשמעותן אלא במקורן. המילה חצוף נוצרה בלשון חכמים (והיא מקבילה למילה הארמית 'חציף'). חוצפן היא יצירה של העברית החדשה: למילה 'חוצפה' (שגם היא מימי חז"ל) נוספה הסיומת ־ָן לציון אדם הנוהג בחוצפה. בכתיבה העברית של המחצית הראשונה של המאה העשרים אנו מוצאים לצד חוצפן גם שימוש בשם התואר חוצפני (וייתכן שמילה זו קדמה ל'חוצפן'), וכן שימוש בצורת הבינוני מחוצף.

אצל סופר אחד מצאנו שימוש בשלושה שמות תואר מן השורש חצ"ף במקביל: "אין אדם נעשה סופר ותיק אלא אם כן הוא חצוף ומחוצף. וייתכן שבגלל זה לא הגעתי עד היום למעלת סופר שמלאכתו בכך משום שאיני חוצפן כדבעי" (א' שטיינמן, "בסימן עניוות", דבר, 24 בינואר 1947).

אדם חצוף, חוצפן, מחוצף וחוצפני הוא מי שהחציף פניו – אדם עז פנים שהתנהגותו אינה יאה. בירושלמי תענית (ג, ד; סו ע"ד) מובא משל למלך שהיו לו שתי בנות – "אחת חצופה ואחת כשירה". כשהחצופה באה לפניו הוא נענה מייד לבקשתה כדי שתלך לה, וכשהבת הכשרה באה לפניו אינו נענה לה מייד משום שהוא "מתחמד מישמוע שועתה" (מתאווה לשמוע תחינותיה). בתלמוד נזכר גם 'בית דין חצוף' (בבלי סנהדרין ה ע"ב) – שניים שישבו בדין, שלא כקביעת חכמים שיש לדון בשלושה.

יש עוד דוגמאות לשני שמות תואר זהים במשמעם ושונים בצורתם. למשל: עָצֵל (מן המקרא) ועַצְלָן (בלשון חכמים). כך גם עָנָו (במקרא, גם במשמעות של עָנִי) ועַנְוְתָן (או עִנְוְתָן – בלשון חכמים).