פרפראות לט"ו בשבט

מאת רות אלמגור־רמון ונורית אלרואי, שודר בפינה "רגע של עברית" בקול ישראל

פרפראות לט"ו בשבט

נתלה באילן גבוה

לעצים מקום של כבוד במקורותינו. נתלה באילן גבוה – כך אומרים היום – פירושו מסתמך על מי שמבין בדבר. כדי להראות את גלגולה של האמירה ניתָלה באילן גדול – התלמוד. חמש עצות לחיים נתן רבי עקיבא לרבי שמעון בר יוחאי כשהיה רבי עקיבא חבוש בבית האסורים, ואחת מהן: "אם ביקשת ליחנק היתלה באילן גדול" (פסחים קי"ב א). מהי התמונה שברקע העצה הזאת? אם רצונך להתאבד בתלייה דווקא, אל תתלה את עצמך על עץ קטן וחלש, אלא בחר לך עץ גדול שאפשר לסמוך עליו. זאת ההנחיה כפשוטה. והפירוש המושאל, כבר מימי הביניים, הוא: אם רצונך לשכנע בצדקתך, אמור את דבריך בשמו של אדם גדול וידוע. הנה דוגמה יפה מדבריו של רבי אליהו בחור: "וגם יש לי להיתלות בהרבה אילנות גדולות – אנשים שהיו לפניי, אשר קוטנם [הזרת שלהם] עבה ממותנַי" (רבי אליהו בחור, הקדמות המסורת). הרבה מעברים יש כאן בדרך מהאמירה הפשוטה למשמעות המושאלת: מעץ התלייה הגדול לאדם המכובד המשול לעץ, מן המבקש להיחנק למבקש להנחיל רעיון או דעה, וגם מן הנתלה על עץ לנתלה באדם, כלומר סומך עליו ומסתמך עליו. היום אנחנו נתלים באילנות גדולים, ואיננו מעלים בדעתנו שהאילן המקורי בסיפור איננו אלא עץ התלייה.

כי האדם עץ השדה

"כי האדם עץ השדה / כמו האדם גם העץ צומח / כמו העץ האדם נגדע." כך כתב נתן זך בשירו "עץ השדה". דימוי האדם לעץ השדה, כלומר עץ מאכל, קיבל את השראתו מן הפסוק בספר דברים: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת. כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָצּוֹר?" (כ, יט). מקובל לפרש שמוצגת כאן שאלה: וכי עץ המאכל הוא אדם, שאתה נלחם בו בעת מצור ומונע ממנו לעשות פרי? הרי עץ הפרי מביא לך תועלת ואל לך להשמידו. מן הפסוק עולה אפוא שהעץ אינו דומה לאדם. ואילו היום המשפט המוכר "כי האדם עץ השדה" אינו שאלה אלא הצהרה, ומשמעה הפוך: האדם דומה לעץ השדה וכמו העץ גם האדם צומח ואף נגדע; כמו העץ גם האדם נטוע וגם הוא עושה זרעים ופרות. ובמדרש מצאנו דימוי הפוך – של עץ המאכל לאדם: בשעה שכורתין את עץ האילן עושה פרי למינו הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין קולו נשמע" (פרקי דרבי אליעזר לד).

ארז

שמות פרטיים רבים הם שמות עצים, למשל אלה, תמר, אלון, אורן ואֶרֶז. הארז נחשב עץ גדול וחזק. המפורסם שבארזים הוא ארז הלבנון. הארז הוא סמל לחוזק ולעמידות: "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח, כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" (תהלים צב, יג). בספרות ימי הביניים ארז הלבנון הוא כינוי לאדם גדול ונכבד – "ארזי הלבנון אדירי התורה" כתוב בלשון הפיוט. התלמוד הבבלי ממליץ: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז" (תענית כ ע"ב). קשה כארז – תקיף בדעתו.

הארז סימל את הגדול שבצמחים לעומת האזוב – הקטן שבהם: "מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִיר" (מלכים א ה, יג) – טווח הידע הבוטני של שלמה המלך, ובתלמוד הבבלי נטבע הפתגם: "אם בארזים נפלה שלהבת… מה יעשו אזובי קיר" (מועד קטן כה ע"ב).

לוחות ארז משובחים וחזקים ציפו את קירות בית המקדש: "וספון בארז מהקרקע עד הקרקע" (מלכים א ז, ז). עצי הארז הובלו בים והיו קשורים בחזקה, ארוזים. כשיחזקאל מתנבא על קריסתה של העיר צור הוא ממשיל אותה לספינה ומאיים שתטבע מכובד הדברים הארוזים בה: "בַּחֲבָלִים חֲבֻשִׁים וַאֲרֻזִים" בלשונו (כז, כד). ומכאן היום אורזים מצרכים, אורזים מזוודות ומייצרים אריזות. נראה אפוא שהארז והאריזה משמעם אחד – חוזק ועמידות.