מי המציא את התפוז?

תפוז

התפוז – תפוח הזהב – הוא אַחד הפירות המזוהים עם ארץ ישראל בעת החדשה. בשירה של נעמי שמר "שלג על עירי", המכונה גם "פירות חמישה עשר", נזכר התפוז עם שאר הפירות שהובאו לגולה בחמישה עשר בשבט:

דְּבַשׁ הַתְּאֵנָה, מֶתֶק הֶחָרוּב
וְאוֹרְחַת גְּמַלִּים עֲמוּסֵי כָּל טוּב.
הֵנָּה שֹׁוב יָשׁוּב שֶׁמֶשׁ לְבָבִי,
וּמִשָּׁם תַּפּוּחַ זָהָב יָבִיא.

על תפוח הזהב שהפך לתפוז כתב לנו אור שפירא, תלמיד כיתה י"א בתיכון בליך, על פי ספרו של יצחק אבינרי "יד הלשון" (תשכ"ד):

בימים אלו אנו מתענגים על טַעֲמוֹ הֶחמוץ־מתוק של התפוז. אלא שמאחורי שמו הניחוחי של פרי הֶהדר גלום סיפור ניצחונה של מילה שחוותה בינקותה סער של מחאה וגינויים.
בתחילת המאה העשרים, בראשית ההתיישבות בארץ, נחשפו ראשוני המתיישבים לתפוח הזהב, פרי שמוצאו מאסיה. "תפוח זהב" היה השם המקובל באותם ימים. שם זה נשאל מן הפסוק: "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף" (משלי כה, יא), שבו מדובר בתפוחים העשויים זהב ממש. גם לשונות זרות נהגו כך בשמו של הפרי. ואולם כפי ש"מורה שעות" נתקצר לשָׁעון, "עט עופרת" – לעיפרון ו"כסף חי" – לכספית, הציע בשנת תרצ"ב (1932) הבלשן יצחק אבינרי לשנות גם את הצירוף "תפוח זהב" למילה אחת: תַּפּוּז – על פי ראשי התיבות של הצירוף.

שמות המורכבים משתי מילים אומנם נמצאים במקרא, אך מעטים הם. אנו מַכּירים את צַלְמָוֶת, אֲרִיאֵל, בְּלִיַּעַל ועוד, אך אין זו הדרך הרגילה ליצירת מילים בעברית. לכן קמה התנגדות חריפה למילה תַּפּוּז. מדקדקים ובלשנים דרשו בתוקף מעורכי העיתונים שֶׁידחו את ה"חידוש הנועז". אבינרי נאלץ להצדיק את חידושו ולהכשירו על ידי זיקה למילה פָּז. הוא הסביר שבמילה תַּפּוּז נוספה תי"ו בתחילת המילה, בדומה למילה תַּנּוּר שנוצרה כנראה מתי"ו תחילית ומן המילה נוּר שפירושה אור או אש. כשנתבקש שאול טשרניחובסקי לחוות דֵּעוֹ על המילה תַּפּוּז, כינה אותה "בוֹלשביזמים בשפה".

שפר מזלו של החידוש, וכיום התַּפּוּז עולה על שפתיו של כל תינוק בבית ישראל. הערעורים על החידוש עלו בתוהו, והעברית זכתה בבת בית חדשה. ובבית מדרשו של חיים נחמן ביאליק חודשה המילה תָּפֹז לְגָוֶן צָהֹב־כָּתֹם, גוֹן התפוז.