איך מתפשטים בעברית?

הפעלים ההפוכים ללָבַשׁ הם פָּשַׁט או הֵסִיר. פושטים את הבגדים (לדוגמה: ויקרא ו, ד), ואם פושטים אותם מן הזולת, מַפשיטים אותו (למשל במדבר כ, כו, כח) או מְפשטים אותו (כך עשו לחללי מלחמה). במקרא גם פושטים כותונת (שיר השירים ה, ג) או מעיל (יהונתן מתפשט ממעילו – שמואל א יח, ד), אבל רגיל יותר – בוודאי לפריטי הלבוש ולאביזרים השונים – הוא הפועל הֵסִיר: מסירים בגדים (למשל בראשית לח, יד), שׂמלה (דברים כא, יג), מעיל (יחזקאל כו, טז), שׂק (אסתר ד, ד), מצנפת (יחזקאל כא, לא), צעיף (בראשית לח, יט), מסווה (כיסוי לפנים – שמות לד, לד), אֲפֵר (כעין מסווה – מלכים א כ, מא), טבעת (בראשית מא, מב) ועטרת (איוב יט, ט).

לצד הפעלים האלה העברית יודעת פעלים מיוחדים לפריטי לבוש או לאביזרי לבוש: את הדברים הקשורים אפשר להתיר או לפַתֵּחַ, ולכן בלשון המקרא מפתחים לא רק גמלים (ממטענם או מרצועותיהם – בראשית כד, לב) או אזיקים (ירמיהו מ, ד) אלא גם את השׂק הֶחגור למותניים (למשל ישעיהו כ, ב) וגם את חגוֹר החרב שעל המותניים, ומכאן המימרה "אַל יִתְהַלֵּל חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ" (מלכים א כ, יא). מימרה זו באה בפיו של אחאב מלך ישראל בתגובה על דברי הרהב של בן־הדד מלך ארם, שאיים כי ישלח את חייליו הרבים מספור על ממלכת ישראל אם לא ייענו לדרישותיו. כוונת המימרה: אל יתפאר מי שחוגר את נדן החרב לקראת הקרב כמי שמסיר את חרבו לאחר שניצח בקרב.

ומה עושים בנעליים? שלושה פעלים שונים מזדמנים במקרא: חָלַץ (למשל ישעיהו כ, ב); נָשַׁל – פעמיים בציווי שַׁל: האחת בדברי אלוהים למשה "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" (שמות ג, ה) והשנית בציווי הדומה של שר צבא ה' ליהושע "שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ" (יהושע ה, טו); הפועל השלישי הוא שָׁלַף, והוא משמש בפרשת גאולת הנחלה במגילת רות (ד, ז–ח). בלשון חכמים אפשר גם להתיר את המִנעל (למשל ירושלמי שבת ג, א).
חלוץ איננו רק ההולך בראש המחנה, אלא גם מי שחלצו ממנו דבר מה, וכבר במקרא קוראת האישה שעברה חליצה לאחִי בעלהּ המת (אולי למשפחתו) "בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל" (דברים כה, י). בלשון ההלכה חולצים גם תפילין (למשל בבלי שבת לה, ע"ב).
וכך אפשר להתפשט בעברית במגוון פעלים, כפי שנֶאֱמר במסכת דרך ארץ רבה על הנכנס לבית המרחץ לאחר שהוא מתפלל ומבקש להיכנס לשם בשלום ולצאת משם בשלום: "וקודם שיִכָּנֵס כיצד יעשה? חולץ את מנעליו ומסלק את כובעו ומסלק את טליתו ומתיר את חגורו ופושט את חלוקו, ואחר כך מתיר אפרקסותו התחתונה" (דרך ארץ רבה י, הלכה א; אפרקסות או אפקרס – לבוש תחתון שנקשר לכתף; המילה נשאלה מן היוונית).