איור של מפת ישראל ובראשה ראש שארץ הצבי

ארץ הצבי

הצבי הוא מבעלי החיים האופייניים לנופי ארצנו עוד מימי התנ"ך. בגלל מקומו המרכזי בעולמו של האדם זכה הצבי לצורת נקבה – צְבִיָּה – לעומת בעלי חיים רבים, כגון דוב, ששמם משמש בתנ"ך לזכר ולנקבה גם יחד. בן הצבי זכה אף הוא לשם משלו – עֹפֶר – שם המשותף לו ולבן האייל. צורת הרבים של צְבִי היא צְבָיִים או צְבָאִים.

רגליו הקלות של הצבי עשאוהו סמל למהירות. על אחיו הזריז של יואב בן צרויה נאמר: "וַעֲשָׂהאֵל קַל בְּרַגְלָיו כְּאַחַד הַצְּבָיִם אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה" (שמואל ב ב, יח), בשיר השירים הרעיה אומרת לדוד: "בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים" (ח, יד), ובפרקי אבות אנו מוצאים את הנחייתו של יהודה בן תימא: "הווי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים" (ה, כ). גם הפתגם "הניח מעותיו על קרן הצבי" (משנה כתובות יג, ב), הנאמר על אדם שהשקיע את כספו בעסק מפוקפק, מתקשר כנראה למהירותו של הצבי ולקושי הרב להשיגו.

על אף נוכחותו הבולטת של הצבי קל הרגליים בארצנו, סביר שהביטוי הידוע אֶרֶץ הַצְּבִי אינו קשור לשמו של בעל החיים. את המילה צְבִי שבביטוי זה – הלקוח מספר דניאל – מקובל לשייך לשורש השמי צב"י המציין רצון. שורש זה שונה מן השורש של שם החיה כפי שאפשר ללמוד מהשוואה ללשונות שמיות אחרות: במקבילות שלו בארמית ובערבית בא העיצור צ כבעברית, ואילו בשם החיה באים תמורת ה־צ עיצורים אחרים: ט בארמית ו־ﻅ בערבית. השורש צב"י במשמעות 'רצון' רגיל בלשון הארמית, וייתכן שממנה הוא חדר אל העברית. הצירוף אֶרֶץ הַצְּבִי דומה אפוא לצירופים אחרים המתארים את ארץ ישראל: אֶרֶץ חֶמְדָּה (מן התנ"ך) ואֶרֶץ חֵפֶץ (מלשון הפיוט).[1]

בכמה מקומות בתנ"ך, וכנראה אף בצירוף אֶרֶץ הַצְּבִי עצמו, המילה צְבִי מציינת תפארת, יופי והדר. משמעות זו נתגלגלה מן המשמעות הבסיסית של השורש צב"י – מן הרצון אל הדבר שרוצים אותו. גלגול משמעות דומה קיים במילים נֶחְמָד, חָמוּד, חֶמֶד, חֶמְדָּה ומַחֲמַדִּים המציינות כולן דברים נאים וטובים, דברים שבני אדם חומדים אותם.

שימושה של המילה צְבִי במשמעות של הדר ותפארת ניכר במיוחד בבוֹאהּ לצד מילים נוספות בעלות משמעות קרובה, כגון בנבואת ישעיהו לעתיד לבוא: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה' לִצְבִי וּלְכָבוֹד, וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל" (ד, ב). רבים קושרים לענייננו גם את דברי הפתיחה של קינת דוד: "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" (שמואל ב א, יט). על פי זה לפנינו קריאת צער על כבוד ישראל ותפארתו שנפגעו עם מותם של שאול המלך ובנו יהונתן – ידיד נפשו של דוד.

המילה צִבְיוֹן, שמקורה בלשון חכמים, שייכת אף היא לשורש זה. כשנאמר במדרש: "אלו אבות שעשו צביוני" (שיר השירים רבה ז, א) הכוונה היא 'שעשו רצוני'. אך דברי התלמוד הבבלי "כל מעשה בראשית לקומתן נבראו, לדעתן נבראו, לצביונן נבראו" (ראש השנה יא ע"א) פתחו פתח לפירושים כמו 'יופי', 'תואר' ואף 'דמות', 'צורה'. מן הפירושים האלה נתגבשה משמעות המילה כפי שהיא משמשת בימינו: אופי, גוון וסגנון – צביון יהודי, צביון ממלכתי, צביון חגיגי.

נסיים בקטע מתוך פיוט לשמיני עצרת מאת דונש בן לברט:

דּוֹד מֵאָז בָּרַח כַּצְּבִי / נַפְשִׁי לִרְאוֹתוֹ נִכְסְפָה, //
מִי יִתֵּן לִי אֶרֶץ צְבִי / בִּכְנַף נֶשֶׁר אֶתְעוֹפְפָה, //
אוּלַי אֶמְצָא שָׁם אוֹהֲבִי / וּבְצֵל דּוֹדָיו אֶסְתּוֹפְפָה.

כתבה: תמר קציר (כץ)

_______________________

[1] בתלמוד הבבלי דרשו חז"ל את הצירוף "ארץ הצבי" על שם בעל החיים בכמה דרכים, כגון "מה צבי זה קל מכל החיות, אף ארץ ישראל קלה מכל הארצות לבשל את פירותיה" (כתובות קיב ע"א, וראו גם גיטין נז ע"א).

קובץ להדפסה