חרט וחרת

בעברית בת ימינו משמשים בערבוביה שני הפעלים חָרַת וחָרַט בכמה ביטויים – בהקשר של כתיבה, כגון 'חרת/חרט על דגלו', ובהקשר של הטבעה, כגון 'חרת/חרט בזיכרונו' או 'חרת/חרט על לוח לבו'. רבים תוהים אם שני הכתיבים הללו תקניים.

מילים משני השורשים חר"ת וחר"ט מזדמנות במקרא בהקשר של כתיבה: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז); "וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קַח לְךָ גִּלָּיוֹן גָּדוֹל וּכְתֹב עָלָיו בְּחֶרֶט אֱנוֹשׁ לְמַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז" (ישעיהו ח, א). שורש קרוב נוסף המזדמן בהקשר של כתיבה הוא חר"ש: "חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר, חֲרוּשָׁה עַל לוּחַ לִבָּם" (ירמיהו יז, א). נראה שלשורשים אלו משמעות יסודית משותפת – יצירת חריצים בדבר קשה, ומכאן בהקשר של כתיבה – חקיקת אותיות בחומר קשה. המשמעות היסודית משותפת גם לשורשים הקרובים חר"ץ וחר"ק ואולם אלה אינם משמשים בהקשר של כתיבה.

חֶרֶט שבמקרא לא נועד רק לכתיבה אלא גם לפיסול: "וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות לב, ד). מן השורש הזה במשמעות הזאת נגזרו בעברית החדשה חֲרִיטָה, מַחְרֵטָה, תַּחְרִיט וחָרָט (בעל המקצוע) – שעניינם גילוף, חריצה והקצעה בחומר קשה בתהליך של ייצור כלים או לשם יצירת אמנות.

בשל הקרבה במשמעות ובצליל בין השורשים חר"ת וחר"ט הם משמשים זה לצד זה באותה משמעות בעברית שלאחר המקרא. במגילות ים המלח נאמר: "וברית שלומכה חָרַתָּה למו בְּחֶרֶט חיים" (מלחמת בני אור בבני חושך). הפייטן ר' אלעזר הקליר, בן המאה השביעית, מתאר כיצד באחרית הימים ישראל לא ייספרו מרוב: "בְּעֵט בַּרְזֶל בַּל יְהוּ נֶחְרָטִים, בְּקָנֶה בִּכְתָב בַּל יְהוּ נֶחְרָתִים, בְּסֵפֶר בִּדְיוֹ בַּל יְהוּ נִרְשָׁמִים". גם רש"י, בפירושו למילה "חרות" בשמות לב, טז, רואה בשורשים אלו עניין אחד: "לשון חרת וחרט אחד הוא, שניהם לשון חיקוק".

סופרי המופת מסוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים נקטו את השורש חר"ת בביטויים ובהקשרים שהובאו בראש דברינו. למשל: "המראה הגדולה הזאת חרותה על לוח לבי, לעולם לא אשכחנה" (מנדלי, בימים ההם); "כי היו המכות חזקות ונאמנות, ולעולם תהיינה חרותות בזכרוני, כאשר הן חרותות גם בבשרי…" (ח"נ ביאליק, דון קישוט).

בפעולת המינוח של ועד הלשון והאקדמיה נראה שבעבר היה שימוש רב יותר בשורש חר"ת (כגון כְּלֵי חֶרֶס מְחֹרָתִים במונחי קדרות משנת תש"י), ואילו במונחים במילונים מן העשורים האחרונים ההעדפה היא לשורש חר"ט (כגון סִרְטוּט חֲרִיטָה, בקודיקולוגיה במונחי ספרנות משנת תשס"ד).

סיכומו של דבר: שני השורשים חר"ט וחר"ת יפים להקשר של חקיקת אותיות וצורות, ומכאן שאפשר לכתוב 'חרטו על דגלם', 'נחרט בזיכרוני', 'ייחרט על לוח לבו', וגם: 'חרתו על דגלם', 'נחרת בזיכרוני', 'ייחרת על לוח לבו'.