איור של מקומות חנייה מסומנים הכיתוב: חנה או החנה?

חָנָה והֶחֱנָה

רבים מתלבטים כיצד יש לומר – חניתי או החניתי?
שתי הדרכים מקובלות בפי דוברי העברית, ואיננו רואים סיבה לפסול אותן. מכל מקום הנה ההסבר להיווצרותן:

הפועל חָנָה (בבניין קל) ושם הפעולה חֲנָיָה (או חֲנִיָּה) מכוונים ביסודם למי או למה שמפסיק את נסיעתו או הליכתו, נעצר ונשאר במקום העצירה לפרק זמן מסוים ולאחר מכן שב ויוצא לדרכו. כך נאמר על בני ישראל בהיותם במדבר: "כֵּן חָנוּ לְדִגְלֵיהֶם וְכֵן נָסָעוּ" (במדבר ב, לד); "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים… וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר" (שמות יט, ב). בימינו הפועל הזה נפוץ מאוד בהקשר של כלֵי רכב. המכונית חונה במגרש החניה או בחַנְיוֹן, ואילו הנהג או הנהגת הולכים לדרכם בעיר או בשטח.

נשאלת השאלה איך אדם שהשאיר את מכוניתו ברחוב יכול לומר 'חניתי ברחוב', שהרי הוא עצמו אינו נשאר במקום אלא רק מכוניתו. ההסבר לכך הוא תהליך ההזדהות שחל בתפיסתנו בין המכונית לנהג. כפי שנוכל לומר 'המכונית משתוללת על הכביש' ובעצם כוונתנו לנוהֵג בה, כך נוכל לומר 'חניתי ברחוב' כשכוונתנו למכונית. על פי זה נוצר המונח חֲנֵה וָסַע המכוון לאדם המחנה את רכבו בתחנת הסעה ונוסע משם בתחבורה ציבורית ליעדו. בתקופת המקרא צירוף זה היה מתפרש אחרת לגמרי: חֲנֵה לזמן מה (לילה, יום, שבוע או יותר) ואחר כך הַמשך במסעך.

אפשר כמובן להשתמש בפועל הגורם הֶחֱנָה (בניין הפעיל) ולומר 'החניתי את המכונית ברחוב'. ויש הנוקטים לשון קצרה: 'החניתי ברחוב'.

תינתן הדעת שבלשון עתיד מזדהה חָנָה בבניין קל עם הֶחֱנָה בניין הפעיל. למשל: "רכב שיַחֲנֶה (בניין קל) בציר התהלוכה ייגרר"; "לא יַחֲנֶה (בניין הפעיל) אדם רכב במקום שהחניה נאסרה בו".

נעיר כי גם בימינו בני אדם עדיין חונים בעצמם – במַחֲנֶה (מילה מן המקרא) או בחַנְיוֹן ללינת מטיילים בשטח (מילה מחודשת). ונזכיר עוד מילה מן השורש חנ"י: תַּחֲנָה – המתרגמת את station הן בהקשרים של חניה, כגון תחנה מרכזית, תחנת רכבת ותחנת דלק, הן בהקשרים שאינם קשורים למשמעות זו, כגון תחנת כוח, תחנת משטרה, תחנה לבריאות הנפש ותחנת רדיו.