דיו – זכר או נקבה?

התשובה על השאלה אם המילה דְּיוֹ היא ממין זכר או ממין נקבה אינה חד־משמעית.
בספרות חכמים משמשת המילה בעיקר בלשון נקבה, כמו ששנינו במסכת אבות: "אלישע בן אבויה אומר: הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש; הלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק". אבל במסירות של התלמוד הבבלי יש גם בלשון זכר, כגון במסכת חולין: "כל נקב שהדיו עובר עליו אינו נקב" (קיט ע"ב), ואולם במקבילה במסכת שבת נאמר: "כל נקב שהדיו עוברת בו אינו נקב" (קח ע"א). 'דיו' בזכר רווח בלשון הרבנית של ימי הביניים – אצל מפרשי המשנה והתלמוד וכן בספרות ההלכה.
המילונים של העברית החדשה חלוקים בשאלת מינה של 'דיו'. יש הכותבים שהמילה דְּיוֹ מינה נקבה בלבד (למשל מילון ההווה), ויש הכותבים שמינה גם נקבה וגם זכר (למשל במילוניהם של בן־יהודה ואבן־שושן).
מכיוון ששימוש דְּיוֹ בלשון נקבה מתועד היטב במשנה ויש לשימוש זה מסורת ספרותית רצופה, אפשר לראות בו השימוש המומלץ. בדרך זו הלכה גם האקדמיה במונחיה וקבעה את דְּיוֹ בלשון נקבה, כגון דְּיוֹ מְאַכֶּלֶת (corrosive ink; מונחי ספרנות, תשס"ד). אבל מכיוון שכבר בימי הביניים לא הקפידו על השימוש המקורי אפשר לנקוט היום גם דְּיוֹ בלשון זכר.
נעיר כי צורת הריבוי של דְּיוֹ בלשון חז"ל היא דְּיוֹת. ואולם מימי הביניים מקובל לגזור את צורת הרבים של דְּיוֹ באמצעות הגה המעבר אל"ף: דְּיוֹאוֹת.