אותיות מנצפ"ך

בא"ב הקדום – הן כתב דעץ, הן הכתב הארמי של תקופת הבית הראשון – אין אותיות "סופיות", כלומר אין כפל צורות לאותיות מנצפ"ך.

צורתן המקורית של אותיות נצפ"ך היא דווקא הצורה שבה הקו נמשך כלפי מטה: ן, ץ, ף, ך. צורת אות זו נקראת 'פשוטה' (כלומר ישרה, בדומה ליד פשוטה, ההפך מיד כפופה). מצורות אלו התפתחה האות הכפופה הנכתבת באמצע מילה. בשעת הכתיבה נוטים למשוך את הקולמוס שמאלה, בכיוון הכתיבה, וכך באמצע מילה הפך הקו הפשוט לקו כפוף הפונה שמאלה. באותיות הנוטות מלכתחילה לכיוון הכתיבה (דוגמת ב, ע) לא נוצרו שתי צורות, ואילו באלה שלא נטו – ך, ף, ץ, ן – נוצרה חלופה כפופה המשמשת ברצף הכתיבה.

באות מ"ם חל תהליך שונה: בעיקרה לא הייתה המ"ם הסגורה צורה סופית דווקא, אלא צורה שהתפתחה מתוך המ"ם הרגילה ושימשה לצידה. בהמשך נתייחדה צורה זו לסופי תיבות בלבד. לכן בניגוד לשימוש הקבוע של האותיות נצפ"ך הפשוטות בסופי תיבות בלבד, מופיעה בתנ"ך פעם אחת המ"ם הסופית גם באמצע המילה, בישעיהו ט, ו: לםרבה.