זוגתו, בת זוגו, בת זוגתו

TuBeAvלא פעם אנחנו נשאלים איך יש לומר – בת זוגו או זוגתו או בת זוגתו. לשתי הצורות הראשונות יסוד במקורות העברית ואילו הצורה השלישית התפתחה בדורות האחרונים.

המילה זוּג, ובחלק מן המסורות זוֹג, נשאלה ללשוננו בתקופת חז"ל מן היוונית (zygon). משמעותה המקורית היא העול שנושאים שני שוורים בשעת החרישה. מכאן התפתחה ההוראה המציינת שני שוורים וההוראה הכללית של כל שניים הקשורים זה בזה. דומה לזה המילה צמד, שמציינת את העול שהבקר מושך בו וגם את שני השוורים.

בלשון חכמים המילה זוג מציינת גם את כל אחד מבני הזוג, כגון "יקח זוג לשני" (משנה יומא ו, א). זוג בהוראה זו עשוי לכוון גם לנקבה. למשל: "כיון שראה אדם את חוה אמר: זה זוגי" (אבות דרבי נתן נ"ב, פרק ח); "כך הודעתי לכל באי עולם, שהיא זוגי ואני זוגהּ" (שיר השירים זוטא א, א).

גם הצירוף בן־זוג עצמו משמש בלשון חכמים, ואף הוא עשוי לכוון הן לזכר הן לנקבה: "שכך רושמים על קרשי המשכן, לידע אי־זה הוא בן זוגו" (משנה שבת יב, ג); "אמרה שבת לפני הקב"ה: רבון העולמים, לכל יש בן זוג, ולי אין בן זוג. אמר לה הקדוש ברוך הוא: כנסת ישראל היא בן זוגיך" (בראשית רבה יא, ח).

הצירוף בת־זוג לציון הנקבה שבזוג עולה לראשונה בימי הביניים, למשל בפירושו של רש"י לבראשית כב, כ: "בישׂרוֹ הקב"ה [לאברהם] שנולדה רבקה בת זוגו [של יצחק]" (במקור המדרשי שרש"י מתבסס עליו נאמר: "…נתבשר שנולד זיווגו שלבנו").

בטקסטים מימי הביניים מופיעה המילה זוגה באותה המשמעות (אולי בהשפעת זַוג'ה בערבית). למשל במקור מדרשי מימי הביניים לפסוק הנזכר מבראשית נאמר: "ובָאת [=ובאה] בשורה שנולדה זוגת בנו" (מדרש אגדה בובר). המילה זוגה בנטייה (זוגתי, זוגתו) לציון אשת איש משמשת בלשון הרבנית, ואף חדרה ליידיש כגון בנוסחה "זוגתי שתחיה". המילה ממשיכה לשמש בספרות החדשה בעברית וביידיש, כגון "לזוגתי היקרה הצנועה החכמה מרת שיינה שיינדל שתחי'" בפתיחת כל מכתביו של גיבור הספר מנחם מענדעל (רומן מכתבים מאת שלום עליכם, 1918).

לצירוף בת זוגתו מצאנו עדויות מן הספרות העברית בראשית המאה העשרים ומן העיתונות העברית משנות השישים, והוא הולך ורווח בדור האחרון. נראה שהצירוף נוצר מתוך גרָרה של מין הנקבה מהרכיב הראשון 'בת' אל הרכיב השני 'זוג'. גרָרה דומה מצויה בפי מקצת הדוברים בצירוף 'בן דוד' – "הנוטה" במין ובמספר לפי הרכיב הראשון: בן דוד, בת דודה, בני דודים, בנות דודות (בלי קשר מחייב למין ולמספר של הדודים). תופעה דומה יש בצורת הריבוי של צירופי סמיכות בלשון חכמים שבה ריבוי הנסמך גורר את ריבוי הסומך, כגון "ערבי פסחים" ו"בתי כנסיות". אם כן האומרים 'בת זוגתו', 'בת זוגתי' יש להם על מה שיסמוכו.